דווקא שאתה מוקף אנשים הדבר הכי לא בטוח זה לספר סודות,
אבל כשמסביבך מוקמת המולה את מוצאת את הזמן, השקט, לספר לידידך
שכבר שבוע שלם לא הייתה לך יציאה, ואני לא מדברת על פגישה, אני
מדברת על ללכת לנוחיות כדי להתפנות.
באותו מועד מפתיע הוא עמד לו בכניסה...
אתם מסתכלים עליו ומבינים שהוא בהחלט לא שייך למקום הזה
זר לחלוטין מגיע למקום.
פוסע את החדר וניגש דווקא לידיד שלי באמצע שאני מדברת איתו,
ומגלה לו את סוד.
קצת חוצפה יש לבן-אדם הוא לא מבין שאני באמצע שיחה חשובה?
אני פונה אליו: "סליחה?"
"אבל ממני לא מסתרים סודות אתה לא יודע?"
"מה שאתה מספר לו אתה תספר גם לי..."
כמו איזה צו, הכרחתי אותו לגלות לי את סודו.
מי היה מאמין הוא חיפש אחר האוצר אבוד.
עכשיו לחפש את האוצר הזה בצבא זה כמו לחפש זהב במערה נטושה.
`פאאק הוא כזה יפה אני מוכנה לעשות בשבילו הכל`
"חכה כאן!", אמרתי לו בעוד אני משחקת אותה גיבורת על מצילה
חיים.
או יותר נכון דואגת לצרכים...
עוברת ממקום אחד למשנהו בתקווה לתשובה, או יותר נכון למציאה
ואז נזכרת במקום הסמוי של הקצינים ושם נמצא האוצר האבוד.
ניגשת לדלת מסובבת אותה לאט, לאט מתגנבת בחשכה הכל למען
האנושות או למען החייל.
ואז הוא רואה אותי מגיעה עם האוצר הוא מגיע לקראתי ושנינו
הולכים לשירותים.
אני כבר לא יכולה להתאפק אני שמה עליו את היד, מוחצת אותו לדלת
נסחפת ומנשקת אותו בלי הרף
רק עוד דקה טועמת את טעמו...
ונזכרת שבעצם כל מה שהוא רצה זה נייר טואלט ליציאה.
משאירה לו את הנייר ונוטשת את המקום
גיבורת על או לא?

ואם אני גיבורת-על אז אני דואגת רק לחרא!