עץ בחשכה,
יד עוטפת,
מחבקת,
את הצללים,
ואני צופה,
צופה בעולם שאותו בראתי,
שאותו לא ביקשתי,
צללים מתעוררים לחיים,
פחדים מדברים,
זוועות ערות,
שקטות, לוחשות,
עולם שבראתי,
עולם שקיים,
עולם התעתועים שלי.
צל מושיט יד, אוהבת,
אך אני לא רוצה להושיט את ידי חזרה,
הצל חולף מהר יותר מהאכזבה הכובשת,
ויד נשארת מושטת,
ואני מביטה לתוכה.
כה מוצקה, כאילו רוצה לומר לי לא לפחד,
אך בעולם של זוועות,
אין גאווה או יופי,
אף לא אהבה,
רק פחד.
והיד נעלמת,
וכך גם סיפור חיי.