שופטים אותי:
                      פירמידת פאזל שקופה.
                      בוחנים אותה
                      (ואת מה שלא מתחבר אני דוחפת
                      עד שנכנס).
                      סורקים את פאותיה החלקות
                      (מוחלקת בידיים קרות)
                      ומתעדים את שיעורי השקעים.

                      אורזים
                     (אותי בקופסא גדולה).
                     פוסקים: "אושר".

                     ואני מתומן מפורק
                     פאזל פשוט, מלוכלך בטביעות אצבעות
                     שמנסה להיזכר במגע החם
                     של אלו שהרכיבו...
                     בהתבוננות ועצה מלוחשת.