זה פשוט אמצעי אחרון נואש.
זה כואב, ממש.
אבל הכרחי.
אדם נאכל מבפנים.
הוא מסתחרר בתוך עצמו.
הוא משתגע.
הוא מבצע החלטות פזיזות
ופועל על-פי להט הרגע.
הוא מתחרט על זה אח"כ, נורא.
לא יכול להסתכל במראה,
וממשיך בכח, כי אין ברירה.
למרות תנאי המציאות,
הוא אוהב אותה המון.
בצייתנות.
זורק ת'רציונל מבעד לחלון.
הוא רוצה להאמין שיש טעם,
שהכל לא יהיה כמו פעם.
שהכל לא יהיה כ"כ תפל.
הוא חולם עליה בלילות.
למען האמת, גם בשאר השעות.
התאים האפורים שלו מספרים לו סיפורים שמתגשמים רק באגדות.
הוא מדמיין אותה איתו,
ואותו איתה.
הוא מדמיין אותם צוחקים,
עושים אהבה.
הוא חושב על הברזה משיעור אנגלית.
סיגריה במחששה האחורית.
אחה"צ בחוף הים.
לשבת בפאב, לשתות כוסית.
בעיני רוחו, הוא רואה מיטה מבולגנת.
שני אנשים מתחת לשמיכה, רואים איזה סרט.
אוכלים פיתה עם חומוס ומיץ אשכוליות,
מנהלים שיחות.
הוא אומר לה שהוא אוהב אותה,
היא עונה בנדנוד וזה מספיק.
הוא מלטף את שיערה.
הוא נהיה נורא דביק.
"תתעורר!"
ההוא מבפנים שואג
"אין טעם יותר!"
"הרי אתה יודע, בסופו של דבר
שכל החלומות הללו לא יעזרו...
כי זה לא אתה שוכב איתה במיטה שם -
זה ההוא!"
וכהרף עין החלום הופך לסיוט,
ודמותו שלו מתחלפת באחרת.
מופיעה צללית של בר-מזל אחר,
והיא אומרת לו שהיא אוהבת.
אדם קולט שהוא חי באשליה
שמתנפצת לו מול העיניים.
בדיוק כשהוא התחיל להאמין בה באמת,
הבק-פייר דופק אותו כפליים.
ניתוק.
כולם אמרו שזו הדרך היחידה.
לתלוש עצמו מאחיזתה.
לשכוח שהיא קיימת,
להתעלם מזה שהיא מסתכלת.
הוא יודע שאי אפשר אחרת.
הוא בוכה, המון.
בחדר, ברחוב, מול ההורים בסלון.
בעצבים, מכניס אגרופים לקיר
ועושה אפילו סדק ליד הארון.
פאף, הוא שוקע שוב בתוך החלומות,
על ים, וסיגריות, ונשיקות,
וצהרי יום שבת על ספסל בגינה,
ליד מישהי עם עיניי איילה.
"תשתלט על עצמך!"
לא יכול.
"קח את עצמך בידיים!"
זה יותר מדי גדול.
"זה לא יקרה!"
אז מה.
"ואתה יודע את זה!"
אני יודע שהיא מדהימה.
"צא מזה, לפני שיהיה מאוחר!"
"מספיק סבלת!"
"ותפסיק לדבר לעצמך!"
אתה התחלת.
אדם אוהב אדם אחר,
יותר מאת עצמו.
כואב לו מאד,
וזו רק אשמתו.
הוא שומע לעצות חבריו,
כי להתעלם אין לו כבר כח.
פועל כנגד כל הסיכויים,
ומתחיל לנסות לשכוח.
אדם בתהליך ניתוק,
שרכש רגש חד-צדדי אך לא מבוטל.
הוא יתחרט על ההחלטה הזו מחר,
אז הוא מפרסם על זה שיר, כדי שלא יוכל.
תעזרו לו.
הוא משלנו. |
