היא זוכרת את היותה נסיכה.
את שש השנים הנפלאות בהן הייתה נסיכה.
את הימים שהיה מותר להיות סתם סקרנית.

הימים בהם אהבה ונאהבה ללא תנאים.

ביום בו החלה ללמוד בבית הספר.
ביום הראשון בכיתה א'3. אצל המורה מלכה.
ביום בו אבדה זהותה הנסיכותית, בתלבושת האחידה, ירדה מנכסי
נסיכותה ובמטה של מכשפה, הפכה שפחה.

מאד, מאד, מאד אהבה ללמוד. בעצם, עדיין אוהבת.
לא אהבה שמלמדים אותה.
לא את מה שמלמדים אותה.
לא איך שמלמדים אותה.
שנאה להיות עבד ל"לימודים", שפחה לעריצות ה - "בית ספר".
הוא גנב לה את החלומות.
את השמחה של להיות.
את הגאווה של להיות מי שידעה עד אז שהיא.
בית הספר "גנב" את הנסיכיות שלה.

גלתה מ"ארמונה" שגם הוא, באחת, גלה מעצמו ולבש דמותו של בית
הספר.

חייה האמיתיים התרחשו במרווח שבין הבית לבית הספר.

הדרך אל בית הספר,
הדרך מבית הספר,
והשעה הנפלאה של אחר הצהריים בשכונה.
שיעורי הבלט והספריה.
הו, איים קטנים-גדולים לשפחה קטנה -
בסדקים הקטנים חיפשה, מצאה, והשיבה לעצמה רגעים של נסיכה.