בכל בוקר בהיר את זורחת, מול עיני בהירת מחשבות,
את עיני את שוטפת בלי הרף לאורכו, לאורכו של היום.
את האור הדולק בעיניים, את החום המתוק של הלב,
ותמיד, שאביט לשמים את תמיד מחממת את הלב.

את השמש הזורחת,
מאירה בי פינה חשוכה.
את הדרך מי יראני,
איך הופכים מבדידות לשמחה.

כשהופך יום ללילה, ולהט אש לצינה,
תלמדי איך יוצרים מן הריק אמונה.
כשהיד מחפשת, אוהדת בפינות חשוכות של הזמן,
אתכרבל בחיקך כאפרוח המוצא לו מסתור מן הים.

את הרוך של האם האובדת,
מתמזגת איתי באותו החלום.
אני נשפך אלייך משוכר מהקול,
את רוקדת אלי כמלאך במחול.

כשהנפש פתאום מתרוקנת - חור שחור הכלוא בחלל,
את שולחת אלי אור נעים ומתוק, שפותח סתימות של שנים בצינוק,
מסנוורת צללים, ששכחתי מזמן.
וכמה זה מדהים, שחיבוק כה תמים, ומגע יד קטנה ממלא נשמה,
איזה כיף זה לדעת, שאני חי את חיי בעולם בו חיים מלאכים שכמוך.