בחור כבן 20 נכנס לחדר מואר עם תיק גדול על הגב. כאשר הוא
נכנס הוא מסתכל בפליאה על החדר הגדול ומרים בעדינות ובזהירות
חפצים אחדים - מאובקים קלות

חזרתי לביקור קצר. כמו שהבטחתי.
הדברים פה קצת השתנו, כבר קשה לי להגיד מה...
מוזר כבר לא להיות חלק מהנוף, תחושה של ניתוק של אי שייכות
לסביבה הטבעית.
כמו דג שלא יודע לשחות, או יותר נכון דג של מים מתוקים במים
מלוחים. אבל רגע, אני בכלל לא אוהב דגים.
לא משנה!
חשבתי בדרך לכאן, על הערב שלפני הנסיעה לשם,
קיוויתי שאם אני אשנה את מקומי אשנה גם את מזלי.
כנראה שטעיתי.
לפני כמה ימים עשיתי חשבון נפש. בדקתי איפה הדברים עומדים.
רק בדרך לכאן שמתי לב שהסיבות שגרמו לי לחזור לפה, הן בדיוק
אותן הסיבות שגרמו לי לנסוע לשם. די מצחיק כשחושבים על זה,
הדגמה מאוד מוחשית לנטייה שלי להתייאש, להישבר.
בכלל, אני בחור מאוד שביר. תמיד טענתי שאני עשוי מסוכר, וכדי
להוכיח את זה דאגתי שזה יקרה. רק אני והמקרר שלי, החברים הכי
טובים!
אוף!
אפילו לחשוב ישר אני לא מצליח, שלא לדבר על כל דבר אחר.
גם  כשאני מהרהר לעצמי אני לא מצליח לשמור על קו מחשבה רציף.
בכל מקרה אני עייף מדי כדי לחשוב.
עבר עלי יום ארוך, ונסיעה ארוכה עוד יותר.
כנראה שרחוק יותר לא תמיד עוזר. אולי לישון יותר, כן.