אתמול, אחותי ציירה שני ילדים עם ידיים גדולות, מבט אוהב
בעיניים ולבבות מרחפים מעליהם.
ששאלתי אותה את מי היא ציירה, היא אמרה שהיא ציירה אותי ואת
החבר שלי.
לא עזרו לי כל ההסברים שאני וחבר שלי כבר מזמן לא ביחד, ולבבות
לא ממש עפים מעלינו, ואולי ברקים יתאימו קצת יותר, אחותי
החליטה, אבל מה ילדים מבינים.
אני כבר לא ממש זוכרת מתי הפעם האחרונה שציירתי ככה, לבבות
,ושמיים ופרחים, פעם ציירתי איזה ציור, אני לא זוכרת מה היה
שם, אבל שהראיתי אותו לאמא ואבא , הם שלחו אותי לאישה מעצבנת
שאמרה שהיא פסיכולוגית והיא תעזור לי.
היא לא ממש עזרה לי, היא ביקשה ממני להגיד אם משהו מפריע לי,
או אם אני עצובה.
כשאמרתי לה שהיא מפריעה לי, היא אמרה להורים שלי שאולי כדאי
לשקול "איבחון".
מאז אני לא מציירת, אולי כותבת מידי פעם, מעל איזה מסך אפוף
עשן אני כותבת דברים שיעזרו לי לעבור את היום בשלום.
לפעמים הם עוזרים.
ביקשתי מאחותי לצייר אותי לבד, שיהיה טיפה מציאותי.
אז היא ציירה חיוך גדול, ושיער ארוך ופרח אדום ביד.
כעסתי קצת, ואמרתי להורים שלי שיש להם ילדה שמנותקת לגמרי
מהמציאות, ואולי כדאי לשלוח אותה לאיבחון.
אמא שלי נורא כעסה, ואמרה שאני לא אקלקל את האושר של הילדה.
אז עזבתי אותה.
והיא ממשיכה לצייר אותי, בצבעי פנדה ומים, ולפעמים אפילו
בטושים, ותמיד מחייכת, ותמיד עם לבבות מרחפים בשדה ירוק.
אבל מה כבר ילדים מבינים. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.