טרי רוז / נספח |
כשהוא לידה, אני את עצמי מחליק, וידה עוברת בי, עוברת בו
צמרמורת נעימה. לעיניה התוהות, אני את צבעי מבריק, וברק עיניו
גובר, חזהו ממהר, ללא מטרה.
אך בסוף, תמיד קורה אותו דבר. הוא את עיניו עוצם, והיא עושה
כמוהו. את פיו הוא מקרב, ואני בוחן את שפתותיה. מה חבל שאין לי
לסתות...
בסוף הכל שמפו, רק לפעמים קונדישינר.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|