לא ראינו שום דבר דומה לזה, יום הולדת שמונה עשרה שלי.
212 קומות ושמונה עשרה שנים עלו בלהבות יחד עם לבי הקט.
הטבעתי את צערי בבירה יחד עם עוד עשרות אלפי משפחות ההרוגים
ויצאנו לחגוג את יום הולדתי בחוצות אי השפיות אשר בדמיוני.
בדמיוני היינו רוקדים בבית קברות, כל אחד על הקבר שלו ואני
היחיד עם זר על הראש והמספר שמונה עשרה חקוק על מצחי.
יד ביד, הורה במעגל רחב, מוזיקה אשר אינה ניתנת לתיאור מושמעת
יחד עם צעקות כאב ההרוגים אשר בוכים תחת רגלי ותחת הזר שלי על
כך שהיום אני גדלתי בשנה והם איבדו את שלהם.
ורק ילדה קטנה באה אלי והגישה לי זר פרחים אדומים ופורחים
ולחשה לי באוזן שהכל יהיה בסדר אבל אני ידעתי שמהיום הכל לא
יהיה בסדר, ונעלמה.
התפללתי אחת לעשור לשלומם של אנשי העולם החופשי וקיוותי
בדמעותיי לכמה שפחות גופות מרוטשות חסרות חיים אשר צפות כל
לילה בחלומותיי ואומרות לי שאני אשם ועלי להכריז על יום הולדתי
ליום אבל בין לאומי.
אבל לא כך, רק אני, רק אני יושב וזר על ראשי, שמונה עשרה שנה
עברו ואני אייתם אבל הם, הם לא ישובו לעולם.