אל מול המציאות שדורשת
אני גוזמת את שורשי, מאדמת היום,
מנסה לצעוד אל המחר.
והרגש חופר בתוכי, כמו מחלה ממהרת.
וההגיון מדשן את עצמו, ומצמיח שוב את שורשיו,
לתוך אדמת המציאות.
ואני זועקת לגשם ברכה, לניצנים חדשים.
והשמש קופחת מעליי, בתוכי
כמעט ומצליחה לכלות את הצמיחה הצעירה.
אז החלטתי לעזוב את דימוי הצמח, והקשיים שבגדילתו.
ועכשיו אני ציפור, בלי הגדרה, בלי שם,
בלי תפקיד מסוים בשרשרת החי והצומח.
ציפור קטנה, בכלוב קטן...
ויום אחד, אני יודעת, יום אחד,
אשתחרר.