לפרוש מכאבי הראש והשיניים, ולהתכנס בדממה. ולנסות לאגור איזו
שעת שינה או שתיים, כי הדרך עומדת להיות קשה, בלתי-נסבלת ממש,
ולפתוח חריצים דקים- דקים בין החלונות לקירות, שייכנס אוויר,
אך לא יצליח לתחוב פנימה את הקור, בן דמותו, ידידו משכבר
הימים. להוציא מהראש כל זיכרון שעלול להפריע למהלך העניינים,
הנמצאים, ללא ספק, מעל הכל, מעל הספקות, החששות, הכאבים,
העיניים הנעצמות בכוחות עצמן, כנגד הרצון, הצמא, הרגש. ולהפסיק
לסטות מדרך הישר,  מהתוואי שכבר נקבע, ולא ישונה עוד. להפסיק
עם הכל.

ב1975 שלך לא התרחש דבר, עדיין לא היית קיים, אך אצלה התהפך
העולם, למרות שלא התרחשו בו מיתות משונות, או כל אירוע שעלול
להיזכר כבר-משמעות, אך בפנים, שם כבר הפסיקה ההיכרות העמוקה
שלה עם מה שהיא ראתה בעצמה כל השנים, ומהתימהון הזה, של
הבדידות העירונית החדשה שנכפתה עליה, העוני הישן שקיבל פתאום
טעם מיוחד של תבליני שוק הרוע והשיכרות שלא לקחה הפסקה של יום
אחד אפילו- נוצרת. כשבא איש האלוהים שלה, בדמות עירבול נוזלי
המעיים בגרון והקאות הבוקר, לבשר לה את דבר לידתך, החליטה
להפסיק את קיומה, אמנם לא הייתה מוכנה לעשות דבר כדי להשיג
מטרה זו, אך לשקוע בפאסיביות אפקטיבית במיוחד הייתה מסוגלת,
וכך עשתה, לא יצאה לעבוד, לא יצאה מהבית בכלל, ומשהתכלה המזון
בארונותיה פסקה מלאכול, כי החליטה לא לעשות דבר כדי להשיגו,
ומאותו רגע החליטה שאין טעם אפילו לקום ממיטתה, ונרדמה בתוך
שתנה וצואתה, כי סירבה לקום ממיטתה כדי להשתחרר מהם, ובתוך
ימים ספורים הייתה דמותה כדמותו של חייל בג'ונגלים בשיא החורף,
כי היא, בניגוד אליך, לא הכירה את מה שהביא האויר עימו מהחוץ,
ומעל הכל רצתה לנשום אוויר נקי כל עוד ריאותיה מאפשרות לה, אבל
סירבה להודות בכך, במיוחד בעצמה. צרתה הייתה ששכחה את אביך,
שהיה מבקר מדי פעם, בא שבוע, נעלם חודש, ובימי גסיסיתה
המתוכננים היטב החליט לבקר, מבלי להעלות בדעתו מה עלול להתרחש
מעבר לדלת, וכשגילה, הביע את זעזועו העמוק בידיו ורגליו שנשלחו
לכל מקום בגופה, אך רק מכיוון שידע שאין זה מכובד לספר לה כמה
היא מעוררת בחילה במצבה הנוכחי, והעדיף שתגלה זאת בעצמה, כשתחב
את אפה עמוק עמוק לתוך מצעיה הספוגים בנוזלי הגוף המחמיצים
שלה.  ומתוך חשק עצום לעשות לפחות ברגע הפרידה הסופית שלו ממנה
משהו חיובי, שיוכל לזכור עצמו כמיטיבה, גרר את גופה המצומק
בשיערה, איתו לבית-החולים, שם הניח  אותה בחדר-המיון, ממלמלת
שוב ושוב, למה לחיות, ושם, רק במחלקה אחרת,  נשארה עד ליום
הולדתך שהתרחש שבעה חודשים וחצי מאוחר יותר, ובו הוסיפה
לרפרטואר המילים המצומצם שלה עוד שלוש מילים: קחו אותו ממני,
ולא הוסיפה דבר, ומכיוון שבין כה וכה לא התכוון איש להשאיר
אותך בידי המטורפת השכוחה ההיא, שתדביק גם אותך בריקבון שאחז
בה, וחס-ושלום, עוד עלולה לשאול אותך את שאלתה היחידה: למה
לחיות? שלה, כידוע, אין לאף-אחד, ובטח שלך לא תהיה, שום דרך
לענות, אז העדיפו להרחיק אתכם אחד מהשני, אלוהים יודע שאיש אחד
שמשתין על עצמו זה יותר מדי, אז שניים שמטפלים זה בזה? יישמרנו
האל!
אך אתה לא יודע את כל הדברים האלה, גם לא תשמע אותם ממני.

ולצאת למצוא את האמת, מאיפה התחיל הכל, למה. לארוז בתיק בגדים
חמים, הרבה זוגות תחתונים, ושלושה ציורים של איך שהיא כנראה
נראית, או איך שדמיינתי בילדותי, רישומים בעיפרון, קווי פנים
עדינים, ריסים ארוכים- ארוכים, כמו שלי ממש, זה הדמיון הגנטי
היחיד שנמצא בהם, ולקוות, זה כל מה שנשאר, התקווה, הסרט המטורף
הזה שמצטלם לו כל בוקר מחדש עמוק בראש, שרק זוג עיניים אחד
יכול לראות. ולהפסיק לפחד, לכל הרוחות, הרי יותר גרוע מזה כבר
לא יכול להיות. אם ממנה לא תבוא הישועה- אברח לבגרות שלי,
מפלטי האחרון, אבל לא לאבד תקווה לשנייה, כי חוסר-התקווה הוא
מה שאיבד את כולנו, אז לקוות, כל הזמן לקוות, אפילו מתוך שינה
לקוות. לשמוע רק עברית עכשיו, כל הזמן, להעיר את השפה הזאת
שמתה בתוכי, שכמעט ושכחתי לגמרי, שש-עשרה שנות פרידה עשו
ליחסינו רק רע, שני איחודים מרגשים יהיו פה, או אולי, חלילה,
שתי אכזבות נוראיות, שתי המפלות האחרונות שאוכל לספוג לפני
שאפול תחתי ולא אצליח לקום שוב לעולם. לא. לא. מספיק עם זה.
צריך לשמור על ערנות, לוחמי הגארילה של היאוש פוצעים את
תקוותי, צריך לשמור על גדרותיי טוב יותר. צריך לנסות להירדם,
ולו למעט, כי רק כך אצליח להעביר את כל השעות שנותרו בלי שהפחד
יישבור אותי, אחרת- אני אבוד. וחשוב מכל- צריך להירגע, חובה
להיות רגוע, בכל רגע ורגע, בכל שנייה ממש- רוגע, שיישרה,
שיישאר פה, לא לתת לו לברוח, הוא הנשק האחרון שנותר בארסנל
המחורר  שלי. או אולי אסור לקוות יותר מדי, כי מה כבר היא תוכל
לתרום לי? ברור לחלוטין שגם היא סובלת מבעיה מסוימת, או אולי
סבלה בעברה, אולי התייתמתי ממנה מסיבות שאינן תלויות בה, וכעת
עליי למצוא אותה, לא כי היא מחזיקה בסוד כלשהו שבכוחו להשיב
בריאות נפשית למחוזותיי, אלא סתם, כי לא נשאר דבר מלבד זאת,
ואולי אראה בה מראה לייסוריי, אולי גם היא נחתה פה והצליחה
להמריא מעלה, מעלה, לעבר המקום המופלא ההוא שאליו לא נראה
שאגיע בתקופה הקרובה, כי איש לא נותר, גם אני בקושי רב, מביט
ביד ובקושי רואה אותה, ספק אם היא שם, ידי, ספק אם אני כאן כדי
להביט בה, רק שפתיי שממלמלות את טירופי נמצאות פה, ועיניי
שמשדרות את כאבי, וצרור של כסף שאין בו דבר, מלבד ירושה עלובה
מחיים מביכים של איש אחר, שלא היה לו דבר עמי, מיטיבי. אולי
היא מחזיקה במפתח שייפתח צוהר לאור שצריך לראות, שאני משתוקק
לראות, או, אולי, ההיפך הוא הנכון, היא מחזיקה במפתח שיינעל
באופן סופי את החריץ הקטן שנותר, משום מה, פתוח לחיים.

דבר מותן של שתי אימותייך נחתם ב84. אמנם אחת מהן כלל לא מתה
באותה שנה, אלא רק עשתה את הצעד האחרון אליו, ממנו לא הייתה
דרך חזרה, והשנייה, היא כלל לא הייתה אמך מבטן, אך בכל-מקרה,
חיי שתיהן, החלק הפעיל שלהם לפחות, הגיע לסיומו באותה שנה. לא
הסכמת להתאבל על אימך המאמצת, שנמחצה למוות על-ידי מכונית
שנסעה מהר מדי, ולא אותרה עד היום, כי היא גילתה לך בדיוק שבוע
לפני זה, היא הושיבה אותך על כיסא במטבח, אביך שם ידו על כתפך,
והיא אמרה לך שלא הם הורייך, ואתה, מתוך תדהמה שהתפתחה לכעס על
כך שהיא לא סבלה מייסורי הלידה כדי לגדל אותך, החלטת שהיא לא
אימך , ואין לך סיבה להיות עצוב על שמתה, וכשאתה מחליט, אתה
מצליח לשכנע כל חלק ממך, אפילו את שקי הדמעות שתחת עיניך, שאין
סיבה לבכות, ואין אבל. אפילו טרחת להצהיר לאביך שאתה לא מתאבל,
שאתה לא עצוב, ובכך זכית לאויב שמזכרו אתה מנסה לברוח, הסטירה
שספגת באותו היום הייתה רק הפתיח, אתה הכרת אותה מקרוב בהמשך,
אותה ואת כף-ידו הלא מנחמת של אביך, שיותר לא ידע דבר מלבד
צער, וסלידה מך על כך שבהיגיון הילדותי שלך החלטת שאין לך דבר
עם איש זה, וככל שעבר הזמן, לא רק שלא התגעגעת לאימך, אלא גם
האשמת אותה בכל, בכך שמתה והשאירה אותך חשוף ליד הזאת, בכך
שהסתירה מך כל חיה מי הוא בעצם אביך- יצור בזוי ואלים, ששונא
אותך.
עוד באותה שנה החליט אביך שאין לו יותר מה לחפש על האדמה ספוגת
הזיכרונות הזאת, וקיבל את הצעת העבודה שהמתינה לו מעבר לים,
גורר אותך עימו לשפה שלא הכרת, לעולם חדש.
ובשעה שעלית על המטוס החליטה מולידתך ליישם את החלטתה עתיקת
היומין ולמות. כבר חודשים שהיא תכננה את זה, ואפילו הפסיקה
לשאול את שאלת השאלות שלה כדי לגרום לכולם לחשוב שהיא משתקמת,
ולהסיר מעליה את ההשגחה הצמודה שהושמה עליה במשך שמונה השנים
האחרונות. ובשעת כושר הצליחה להשיג עט מחדר האחיות, ומול עיני
הרופא תקעה אותו בגרונה, דבר שלא ספק היה מחסל אותה, אלמלא
הייתה עושה זאת בבית חולים, כשהיא מוקפת במצילי חיים מיומנים,
שבעת הטיפול בה לא עלתה בדעתם שאלתה הנצחית, למה לחיות, והשיבו
אותה לתעלומה הזאת, אך לא הצליחו לגרום לעיניה להיפקח, או לפיה
להיפתח, או לשיניה ללעוס את מזונה, ומעתה הייתה מכונה בדמות
אדם, ואיש אפילו לא ידע אם המשיכה לתהות לגבי ערך חיה.
גם מאביך לא נותר אדם רב, גם הוא כמעט לא הכיר דבר, רק את
עבודתו, את השתייה, ואת לחייך, שהאדימו מיום ליום ממכותיו,
מגדילים את התיעוב שהרגשת, פחות כלפיו, יותר כלפי כל דבר, כלפי
האנפוף האנגלי של מורותיך, האנשים שהעזו לנסות לדבר איתך,
להיות ידידיך, ומעל הכל- כלפייך, מין תחושה ילדותית של קטנות,
שאיפה ילדותית להיעלם מהקיום, דומה היה שמול הקדרות הכללית של
הנעורים שסבבו אותך- שלך הייתה שחורה יותר, ומתוך אותה אפילה
התחלת לפתח חלומות לגבי אימך מבטן, התחלת לפתח שקיקה מוזרה
להכיר אותה.
מה חשבת להשיג בהיכרות איתה- לעולם לא אדע!

כמו הקור הזה שמפוזר היום בכל פינה ומצמרר את עורי, כך מחשבתי
פזורה לכל עבר, בכל מקום, בכל זמן, מנסה לדלות פנינים מחיי
שעשויות לסייע לי בטחינת המים המתוכננת לי להמשך היום, השבוע,
החיים. אך יש ללקט אותה, לשים לב היכן היא נמצאת, ולוודא,
לוודא שאני שולט בה, לא להיפך- היא יוצרת בי טירוף לא מובן,
בלתי-נשלט, על המחשבות להתאחד סביב הרעיון הנעלה, לכאורה, הזה
שבחרתי לעצמי, אמא, רעיון נעלה, גם אם נטול-פנים, גם אם תלוי
באוויר, גם אם קיומו מוטל בספק. אבל מרגע מותו, מה נותר לי?
ובחייו, מה היה לי? כלום לא נבנו כל חיי עבור רגע זה, כדי
לבנות את הציפיות האלה, ואם ייתפוצצו ציפיותיי- כנראה לכך נבנו
חיי, לפיצוץ אחר פיצוץ, אחר פיצוץ, ואם כך, אז אין ברירה, לא
נותר לי מפלט אחר. מטוסים ממריאים ונוחתים, מביאים עמם בשורות,
ואם לא בשורות- אנשים חיים, לא מתים מהלכים כמותי, אנשי
חיבוקים, אנשי חיוכים, אנשי שיח. להיות דג ולשתוק, לשחות בין
כל בני מיני מבלי שאצטרך לפתוח את פי, מבלי שאצטרך לחשוב
אפילו, עד שיעלה אותי מישהו בקרסו, מבלי שאבכה אפילו את מותי
הקרב. חיים. עוד מעט יגיע תורי, אך שם, בין המטילים, בין
מתחילי החיים, בין המבקרים- הלא תהיה זרותי ברורה מתמיד? הלא
ייתבלטו פניי הנפוחות,  דמותי הריקה מול כולם? להם בצד השני
תמתין פמליה, ואילו אני אצטרך להפוך כל אבן, וגם אז, סביר
להניח, לצעוק כדי להישמע, וגם אז, יתכן, לא יהיה מי שיישמע
אותי בכלל, רק מחשבותיי הפזורות לכל עבר, וגופי שיגיע לקיצו.

עשר השנים הבאות לא האירו פנים לאף-אחד, לא לך שנזרקת רחוק ככל
האפשר מאביך השנוא עליך, מביתך שמעולם לא הצליח להיות בית,
לעבר פנימיה רחוקה מהעין, ויוצר מכל רחוקה מהאוזן, שכבר לא
יכלה לשאת את צווחות השטנה שרק התגברו עם כל יום שחלף, וודאי
שלא לאביך, שבימי שיכרות לא הזכיר ולו במעט את האיש שהיה בעבר
ונדחה מחוג אחרי חוג, ושברגעי פיכחון לא יכול היה להימנע
מלחשוב על העוול שהוא עושה לך, ומעליך לאשתו המנוחה, אימך,
שהרגיש שבגידולך הפגום הוא חוטא לצוואת הלא כתובה לשמור עליך.
את עבודתו הצליח להחזיק רק בזכות המעמד הגבוה שקנה לו בימי
פארו, שאת חסדם שמרו לו כולם, ומצאו לו משימות שיכל לעמוד בהם
לאור "שברון ליבו" המזעזע. אולי לאימך האירו פנים, כי היא
הפסיקה לנשום בתחילת אותה תקופה, והושלכה מבית-החולים למקום
קבורה ממשלתי, ללא טקס, בלי שיהיו נוכחים בקבורתה. ואתה, שכבר
שנתיים הורגלת לחיים אנטי-חברתיים, פתאום אולצת להתמודד עם
משוגות ליבם של שותפיך לחדר, מבוקר ועד ערב, התערבבתם, ומכאן
לא נותרה ברירה, אלא לנסות להשכין שלום, בלי להפוך את עורך, אך
מהר מאד למדת שזה לא ייתכן, שחריגותך היא חמורה מדי בשביל
השלווה שייחלת לה, והיפוך העור שהם דרשו ממך היה הרבה יותר
גרוע, אז ספגת את מכותיך בדממה, מנפח עוד ועוד את האידיליה
שיצרת לעצמך, מכוון הכל אליה- לאם הזאת שמעולם לא הייתה לך,
לאשליה ההיא, שמעולם לא טרח איש כמותי לספר לך שכלל אינה
קיימת, שלאחרונה נראתה מתבוססת בשלוליות שתן קיא ודם,  שהיא
מתפוררת כבר שנים בחול בו היא נמצאת, אך איפה היינו יכולים
להיפגש? רק על דפים אלו, ורק מאוחר מדי, כי הכל התנפח כבר
למימדים מפחידים, בלתי ניתנים לתיקון, שרק חיכו לנצרה כלשהי
שתשתחרר, וכשמת אביך והוריש לך הכל, כי היית שארו היחיד, אך גם
כפיצוי על העוול שנעשה, התפוצץ הכל בך, כל מה שחשבת, כל מה
שקיווית, כל מה שחששת להרגיש, וגמלת בדעתך לעזוב ת
האוניברסיטה, בה כבר בילית שנתיים, וליסוע הביתה, למקום בו
נולדת, למקום בו חייך האמיתיים אמורים להימצא.
הכל מבלבול, אני אומר, הכל טעות אחת גדולה.

זה לא סביר, כנראה שלא אמצא דבר. אך היא לא נחשבת, היא התירוץ,
בסך-הכל, העוגן. התקווה, זה בעצם מה שחשוב, התקווה היא העיקר
ודבר מלבדה,  כי אם לא אקווה, אם לא אייחל בכל רגע ורגע למשהו-
מה שווים חיי? הנה- יש לי למה לקוות, ואם אמצאנה ואתאכזב, אוכל
להמשיך לקוות, לקות לשינוי, לקוות למיצוי, תמיד יש לאן להשתפר,
תמיד יש למה לקוות. זה יעודי האמיתי, כך שגם אם אתאכזב- ממה
אתאכזב בעצם? את המרכז יש לי, את מה שחשוב בעצם, אם ייחתמו
דברים, אם אתהפך כליל, אין דאגה, כל מה שנשבר ניתן לתקן, כל
עוד יהיה לי במה להיאחז, אין מקום שאין חזרה ממנו, הכל
בר-שיפוץ!