פתחתי את הדלת והבטתי על האפשרויות שלפני. על כל השבילים.
ראיתי אותך מתקדם. בולט על רקע השמיים האדומים.
מתקרב בצעדים אחידים ומהירים כמו אויב חמוש וטעון.
ידעתי שאתה אוהב אותי ולכן הרשיתי לעצמי לצחוק.
ידעתי, שגם אם תוציא את להב המוסר שלך ותתקע עמוק בלב שלא היה
לי ואני אגסוס בחן מול עיניך, אתה תתחרט בסופו של דבר ותבכה.
וזה מה שרציתי. לראות אותך בוכה, גם אם ברגעיי האחרונים.
בוכה בלב קרוע, כמו תינוק. רק להוכיח לך שאתה אנושי.
שעות התהלכנו שנינו על החבל הדקיק שבין אהבה לשנאה.
בדקנו אותו, מתחנו אותו, מודעים לזה שבסופו של דבר הוא יקרע.
משתוקקים לראות מי מבין שנינו יפול ראשון.
והתגרתי בך, ולא היה לי אכפת, כי ידעתי שגם אם אפול ראשונה,
אתה תפול מיד אחרי.
ואפילו אם לא ותצליח איכשהו להתפס ולהאחז בחבל הקוצני הזה, אתה
תרים אותי מיד.
נעצרת פתאום והבטת בי. ראיתי דרך החלל שבעיניך את המעצורים -
עומדים להפרץ ואת מנגינות הייסורים והטירוף משתוקקות להציף את
כל הריק שבנינו.
התקרבתי אליך וליקקתי את פצעיך, שותה את דמך הנבגד.
אני יודעת שרצית לעצור אותי, אך כל סכיניך הרבים נשמטו מידיך
אל הקרקע ברעש מתכתי מחריש.
ידיך היו כבולות בתשוקה לכאב העז שהענקתי לך.
הכחשת, אבל נשקף ממך כמה אהבת את איך שהוא פילח את גופך החזק.
משרווה צמאוני כבר נחלשת וכרעת ברכיך ארצה, רגליך נפצעות
מהסכינים שזה עתה השלכת.
אהבתי אותך ככה, חלש וזקוק לי. אך המצפון הדף אותי ממך.
לקחתי את החבל הזה, שבין אהבה לשנאה וחנקתי אותך בעזרתו, גואלת
אותך מייסוריך.

סליחה.