אין מצב שלא אזכרך
בכל צעד בחיי שאלך.
אדמת ארץ ישראל האהובה,
אדמה חמה, חומה אדומה,
מצמיחה, משרישה
מבקשת להתחבר.
ובנייך כאן באמת אינם רוצים לוותר,
עושים השתדלות, עושים את המירב.
אך תחושה חזקה שמרחף מעלינו עב,
עב עבה שהוא יכול להיות ענן,
ענן שהוא חלק מתהליך
שעבורי לגמרי לא מובן.
מה אעשה למענך, ארץ?
מרגישה בך כמו "היהודי הנודד".
הולכת בשבילייך, בגעגועים מתמידים,
אל נוף ילדותי, הפצעים אינם מגלידים.
הם שוב ושוב פוצעים,
חיים בי, אותי מציפים.
ארץ עקובה מדם,
בתקופה זו של השנה.
את מוצפת באדום של פריחה,
ט"ו בשבט מגיע,
עץ השקדיה פורח
בפרחים של לובן כלולות.
את מתעטפת שקדיה,
מסתירה בחובך איזו נשמה,
אחד מסודות ההויה.
ארץ, כמה את קטנה,
כך הוא גודל עוצמתך.
קדושתך, ארץ,
בכל אשר בך.
פירותייך,
את כמו אם,
נושאת בנייך,
בדאגה, בעמל, בכפייך,
רבדייך,
מעבר לכל הבנה אישית שלי.
האויר שבך צלול.
קסם שיערך הזהוב מחול,
נושק גלי ים
השרים את תפילתך.
עינייך בחום של סלע,
חצובות בלב חזק.
צבע עורך משתנה,
פניך כשלג על חרמון,
ממיסים מכאובים.
בעונות השנה,
או, איך שאת משתנה.
עכשיו את הכי יפה,
בגולן, אני יודעת, את כולך ירוקה.
שפתייך אדומות,
שותקות,
אולי רק לוחשות.
וגשמי הברכה
זולגים עלייך כדמעות.
אותן דמעות אלו
הן המצמיחות
לב ליבך,
המפעם בכל יהודי.
ירושלים,
לב ליבך זה,
מאיר, זוהר, באור קדושה,
מעניק ונותן.
חבקיני ארץ אהובה,
אל תתני לי ליפול.
נחיתה רכה העניקי בכל פעם,
והרשי לי חופש תנועה בשבילייך.
עד כמה שאת זכה,
עד כמה אני תלויה, לך זקוקה.
את המרפאה, המגלידה את הפצעים,
את המקרבת אותי אל מקור החיים - אלוקים. |