''מה השעה?'' שאלתי בקול לא מוכר. קול חנוק, צרוד, מפוחד
אולי.
''כבר מאוחר, אני חושב'', הוא אמר בטון רגוע, כאילו לא אכפת לו
בכלל שאנחנו עומדים לאחר.
הייתי קצת מופתעת, אחרי הכול, זה הוא. הוא, שלעולם לא נכשל,
לעולם לא פוגע, לעולם לא משקר. הוא שתמיד יודע מה לעשות ואיך
לעשות ומתי לעשות, בצורה הכי טובה. הוא, שהכול אצלו מושלם,
מושלם עד כדי שיגעון.
הוא, שאף פעם לא מאחר.
קפאתי למשך כמה שניות. פחדתי שאם אזוז, פעימות הלב יחלשו,
הנשימות העמוקות יפסקו.
''את זוכרת את השיחה ההיא, הראשונה? איזה ציפיות היו לנו...''
חייכתי חיוך מפוחד. חיוך עצוב.
''אתה רוצה שנזוז?'' שאלתי, הפעם עם קול יותר בטוח.
''כשאת תרצי שנצא, אז נצא'', הוא אמר, והפתיע אותי מחדש.
"אז הולכים, אני מנחשת. אתה קם?"
''לא, לא ממש'', הוא אמר, בטון חצי רציני.

"אז זאת ההתחלה...של הסוף..."