עכשיו כשאני רואה את העולם דרך קערות סיליקון
אני מבינה שעיניים טובות זה לא הכל בחיים.

אני מתהדרת במשבצות תחרה, חרוזי משימה ורגליים חלקות
מלאות פצעונים, אבל אני עדיין
מבולבלת.

אסור לשכוח שזה בסך הכל עוד דרך להבריש את הפרווה
שאני בסך הכל חור שחור.
אני רק בת 17 ובפנים כבר ספרתי את הייאוש של 30.
אני כוססת את הציפורניים כמו מכשפה שסופרת דקות עד
שתעלה השמימה, אני הולכת ומועדת כמו הגיבורים הראשיים
באגדות הקסומות והכואבות של אוסקר ווילד.
מתחוללת אחרי יופי אבל מכוערת כמו כולם, והוא גם
כן היה פדופיל מסריח שכמה לאהבה.


מהי השירה? ייאוש מהעולם שבורחים למילים?
כשהפה מאס בנכונות תחבירית, פליטה של מחשבות
שלא אמרת לאף אחד?

כואב לי נורא כי אני רוצה ולא עושה כלום,
כי כשאני קמה אני נופלת על הזבל שהצטבר לי בלב.
כי הדמות שרוקדת בתוכי בזעם, עצב וחוסר אונים נורא
יפה ומלאת חן, ורק אני, החליפה שהולידה לה אמא,
סוגרת עליה כמפלצת.
בחלומות הלילה אני רואה את הצאן, אבל כאן,
כאן אני מאבדת הכל.

את הכובע והפונפון שליטף אותי מאחורה וחימם אותי
בימי ניו-יורק הקרים, את הצב הצהוב צרוף החרסינה,
את עיגול העץ ועליו פטריה גדולה, כמו החלומות שהפסקתי לחלום,
וירח.

עכשיו היא בערבה, השרשרת, בטח מתאבקת לה באיזו פינה
ואולי לעולם לא אמצא אותה שוב.
זה היה ערב שהורדתי את הצעיף והרגשתי את הצוואר שלי נקרע,
נגעתי ונבהלתי, אני ריקה.
בישראל זה היה לילה כשהעיניים שלי רקדו בשוקי אמריקה הדרומית
החמימים
ובחנתי אותה באחד הדוכנים, מתמקחת עם הסוחר בצעדים ראשונים
ואנגלית קלוקלת.
"היא יפה" אמר דוד שלי, אולי הפעם היחידה שדיבר על דבר
שהוא לא הוא. "טיפיקל" וגם מיוחדת.
אני חושבת שאולי הייתי היחידה ששמתי לב, כשהגעתי לארץ
ואף אחד לא חפן אותה ונגע קלות בצווארי ושאל מאיפה.
אולי פחדו להתקרב אליי.


עכשיו היא רחוקה, כמו כל הדברים שהשארתי באיבוד.
כל החפצים שלי הולכים לשם בסופו של דבר, כל החברים עוזבים
אותי
בדרכם למקום טוב יותר שהוא לא אני. אל אותה ממלכה קסומה,
חדר אפל ובו כל הפריטים שהזכרונות שלהם צורפים את העבר שלי,
שעכשיו הוא כמו רשת לזכרם של מה שהיה במקום החורים.

ואולי כל הזמן הזה, אני רק בדרך לשם בעצמי.