ברגליים כושלות לאחר יום לימודים ארוך במיוחד, הלכתי לי בסמטה
עטופת עצים ושיחים, מוארת למחצה, בדרכי הביתה. פה חתול שחור,
שם מכונית עושה דרכה בסמטה הצרה, משתדלת שלא להתחכך בקירות
משני העברים. נושאת מבטי אל השמים מפעם לפעם, מבט חשדני-רוחני,
מלווה בעיניים החומות הכל-כך רגילות שלי... שקועה במחשבות.
לפתע הופיע מולי פתח לבן-מסנוור, כשמש רגזנית ביום קיץ לוהט.
אך לא היה זה יום חמים, אף לא קיץ לוהט. גשם ואפרוריות תקפו את
השמים באותו הבוקר. בלי כל אזהרה מוקדמת, הרגשתי שאני מתרוממת
אל-על. כל התנגדויותיי היו לשווא, וקול - אף החרישי ביותר לא
בקע מגרוני. נסתם גרוני ונסתם ליבי, גם דופק לא שמעתי. היכן
אני? מדוע אני כאן? למה נועד המקום הזה? את שאלותיי המבולבלות
קטעה נחיתה רכה למדי על מרצפות שיש מבהיקות-חלקות, בין קירות
לבנים כשלג. הגעתי ל... משרד??? מה לכל הרוחות??? בשביל זה
סחבו אותי עד לכאן? בשביל לראות... משרד??? שמעתי מחשבותיי.
הו-הו, זה היה בהחלט מוזר וכבר ניצתה בי שלהבת החשדנות שהייתה
נטועה בי מזמן.
"שלום, כבודה". בקע קול מלטף מאחורי.
פניתי אחור. לתדהמתי ראיתי את... עצמי. הייתי מוכנה להישבע
שהיא נראתה בדיוק כמוני. אותו שיער, אותן עיניים, אותן פנים.
"מי את?" שאלתי.
"מי אני? את בוודאי צוחקת עלי. אינך מזהה אותי?"
"לא, אינני יודעת מי את, ובטוח שאינני יודעת מה המקום הזה ולשם
מה אני כאן". עניתי.
"הוי, אני כל-כך מתנצלת, הגעת לחדר הפגישות של גן-עדן". אמרה
בשלווה וברוגע, כאילו שמובן מאליו שכל יום מגיעים לפגישה
בגן-עדן, פנים מול פנים, עם... הכפיל שלך, או, מי שהאישה
הניצבת מולי לא תהיה.
"אני מבינה מדוע את חושדת ועוד יותר מכך, מדוע את מבולבלת.
ובכן, ביקשתי לראותך. ביקשתי להיפגש פנים מול פנים עם האחת
אותה אני מייצגת כאן למעלה. והסיבה לכך הייתה, שהרגשתי
במצוקתך".
"מצוקה? אני? הו, אני חושבת שהתבלבלת. אינני במצוקה כלל".
עניתי בחריפות.
"קראת לי. ושמעתי אותך. אני יודעת הכל עלייך, כל מה שאי פעם
אמרת, כל מה שאי פעם חשבת. כל מה שעשית, מעשייך הטובים והטובים
פחות. אני יודעת מה עובר עלייך, אני יודעת מה את מרגישה, ואני
יודעת שיש לך שאלות רבות עליהן את מבקשת תשובות. אז הנה, הדבר
אשר כל אדם משתוקק לו ביותר, אם הוא מודע לזה ואם לא, התרחש
דווקא לך. נצלי את הרגעים האלה". היא הביטה בי במבט אוהב.
התיישבתי, כמעט בנפילה, על הכורסה השחורה שהייתה צמודה לשולחנה
של כפילתי. הרגשתי מן חולשה. הרגשתי כל-כך אבודה. דווקא בגלל
שהזכירה את היותי במצוקה, הרגשות אשר עוטפים אותי כבר זמן רב
הוטחו בפניי, כמעט רדפו אחריי. הם ביקשו לצאת, להשתחרר, הם
ביקשו חופש, מנוחה, לאחר שהוטרדו על ידי מוחי מאז בגרותי.
דמעות החלו מציפות עיניי.
"שאלה אחת". אמרה והתעלמה לחלוטין מדמעותיי. "באפשרותך לשאול
שאלה אחת בלבד".
חשבתי. התעמקתי בכל השאלות שהתרוצצו במוחי, בניסיון נואש לבחור
את האחת המתאימה. הכפילה הביטה בשעון הקיר התלוי במשרדה
בעצבנות. עד שהתרגזתי גם אני. כיצד היא מצפה שאחליט כל כך
מהר?
"כיצד? הו, זה כל-כך פשוט. זה כל-כך ברור". אמרה. שוב נשכחה
ממני יכולתה לשמוע מחשבותיי.
ואז, ידעתי. כיצד לא חשבתי על זה קודם?! כפי שאמרה, כל-כך
פשוט, כל-כך ברור.
"למה?" שאלתי. הבטתי עמוק בעיניה. "למה?"
לפתע, נחתך מבטינו באור המסנוור. ואני, שוב, נסחפת במערבולת
שליוותה אותי עד לכאן, בתחילה. נוחתת על רצפת האבן הקשה
שאפיינה את הסמטה. לאחר שהתאוששתי, פתחתי בריצה לעבר ביתי.
כרוח סערה נכנסתי הביתה, עליתי במעלה המדרגות, כמעט מועדת,
נכנסתי לחדרי, סגרתי הדלת. להפתעתי, על השולחן הייתה מונחת לה
מספר דפים לבנים, ולצידם עט שנראה חדש לגמרי. בכותרת גדולה
ושחורה, נכתב על הדף הראשון: "אל עצמי". התחלתי לכתוב.
"עצמי יקרה,
בכל יום, בכל שעה, בכל רגע קט, אני מביטה דרך העיניים החומות
הכל-כך רגילות שלי, על העולם.
אני מחפשת אחר הטוב, משתדלת להתעלם מן הרע. למרות שמסביבי רק
רוע אפשר למצוא. עיתונים מלאים בדיווחים סוערים על תאונות
דרכים, רציחות, גניבות. מודעות על מוות, חטיפות, ומה לא.
אני חוששת, חוששת להתמודד עם המציאות. כיצד אפשר? כיצד?
אז אני שואלת, למה?
למה בני אדם מתנהגים כחיות? לאן נעלם הכבוד?
כיצד אנשים סוללים דרכם בצורה כה מוטעית? לאן נעלמה התמימות?
היכן האהבה וההתחשבות שהייתה קיימת אז, לפני שנים כה רבות?
אינני מסוגלת להבין דבר. הכל נראה כה מטושטש ומבולבל.
מדוע אנשים רוצחים, מדוע אנשים גונבים, מדוע אנשים משקרים?
מדוע אנשים מנצלים, מדוע אנשים מעמידים פנים?
היכן האומץ להודות בטעויות, היכן האחריות?
כל-כך הרבה שאלות מתרוצצות במוחי. כל-כך הרבה... אני מרגישה
חסרת-אונים.
אני זקוקה לכל-כך הרבה תשובות... אנא, עזרי לי..."

צלצול השעון המעורר נשמע לפתע. כמעט בעיוורון אני שולחת ידי אל
השידה ומכבה אותו.
משפשפת עיניי. מסדרת שערי. מביטה סביבי. חושך.
יושבת, מטמינה ראשי בכפות ידיי. אני חושבת...
כמעט בדמעות, אני מבינה שתשובות - אף אדם בעולם לא יוכל לתת לי
מלבדי.
אני מבינה... שיש להתמודד עם המציאות. גם אם היא נטולת כל
אמת.
אני נשבעת... שלעולם לא אפסיק להאמין. שאמצא את הטוב, שאלחם
כנגד הרוע.
אני ניגשת לפתוח חלון, להעביר את המחנק בחדרי שנוצר לאורך
הלילה.
ואני מביטה בשמים. במבט חשדני-רוחני, דרך העיניים החומות
הכל-כך מיוחדות שלי...