אוהבים אנשים. אז אוהבים, אוקיי. מותר לאהוב, אבל איפה עובר
הגבול. איפה הקו המפריד בין אהבה לאובססיה. אנשים אוהבים עד
כלות הנשמה, מוכנים להקריב את חייהם, את גופם, את חושיהם למען
אהבה, כדי שתפגע בהם רק פעם אחת, מה תפגע, רק תיגע, כמו שאמר
נתן זך בשירו "אהבה של שני אנשים". אבל האם זה בכלל נכון ולוגי
להיכוות ממכת ברק כזו? האם אנשים צריכים לסכן את בריאותם בשביל
האהבה? אפילו לא אהבה, הערצה. עשרות מעריצים מתים בכל שנה מרוב
הרצון, הצורך הבלתי-נתפס שלהם להגיע למקור הערצתם. רק בתחילת
החודש נוספו עוד 3 הרוגים למניין המעריצים במקסיקו. ושוב עולה
השאלה, היכן עובר קו הגבול החוצץ בין המותר לאסור. מה אנחנו
יכולים לקבל, מה עוד נראה לנו הגיוני, מה אנחנו חושבים שהוא
נכון בתור אנשים אובייקטיביים, שמסתכלים על התופעה ממבט
חיצוני.
למה האהבה מאז ומתמיד הייתה מוחלטת, בלתי-רציונאלית, חסרת
פשרות, עוד מהתקופה התנ"כית דרך התקופה האליזבתנית, וכלה
בימינו המטורפים לא פחות אנו. למה המונח אהבה, רק מלהזכיר את
המושג, עוברות צמרמורות בגוף האדם שחווה אותה, וצורך עז לקפוץ
מהגג אצל אדם שלא חווה אותה. מה מסתתר בארבעת האותיות הללו
שהקריבו כה רבים על מזבח האמונה בהן, על שמירת האמונים להן, על
קידושן. מה הופך את האהבה לכזו מיוחדת? למה אנו מסכימים בחפץ
לב להקריב הכל למענה, לדכא כל דבר אחר על מנת שהיא תוכל
להתקיים לא חשש, ללא מכשולים ותהיה שלמה ומוחלטת. מה מניע
אותנו לחשוב שהאהבה תשלים אותנו, תגרום לנו אחת ולתמיד להיות
מאושרים עם עצמנו, עם הגוף שלנו ועם העולם בכלל.
למה כשאוהבים הכל נראה ורוד, ומה זה בכלל ורוד? האם זה אומר
שאין דאגות? האם זה אומר שגם אם יש דאגות הן מתנדפות או נראות
חסרות חשיבות? למה האהבה היא ורודה כשהיא מקריבה כל כך הרבה
דברים ושופכת כל כך הרבה דם?
לא בכדי הלב השבור חצוי ומגואל בדם. הרבה ניסו לשמור אותו שלם,
אבל הוא תמיד נשבר בצורה זו או אחרת. הוא תמיד משנה את צבעו.
הוא תמיד בוגד. אומרים שאהבה פתאום מתפרצת, כמו להבה. היא
שורפת, משאירה כוויות, מעוררת במפתי ים, ואנחנו עדיין מקדשים
אותה. ולמה? למה? מי הפך אותה לכל כך מיוחדת? מה מייחד את מי
שחווה אותה? מה?





09.02.06