שלחתי מבט לעברו,
הוא היה מרותק מתמיד - ישב על הכסא-נוח שלו והתרווח.
הוא פזל לעברי,
עשיתי את עצמי לא רואה.

"בואי... שבי." הוא קרא לי,
אסור לי. אני ידעתי שאסור לי.
אבל בכל זאת התיישבתי על ידו, והוא חייך לעברי חיוך קטן -
הוא המשיך להביט בי, לא הוריד את העיניים.

"אני יודע שאסור לך ואת בכל זאת פה."
הינהנתי לחיוב,
"למה את מנסה להתעלם ממני?"
אני מנסה להתעלם ממנו, כ"כ חזק מתעלמת.
אך לא יכולה להפסיק להביט בו כשהוא מגיע ככה פתאום. אני יודעת
שהקשר שלנו אסור ורק יכול להתדרדר.
"לא מתעלמת." שיקרתי,
הוא נשען על ידו, שהייתה שעונה על המשענת והשפיל את מבטו -
"את יודעת... חשבתי שאת עוד אוהבת אותי."
הוא הסגיר אותי ככה פתאום - הפה שלי נאטם ולא ידעתי מה להגיד.
לא ציפיתי ממנו לכזו אותנטיות, הייתי בטוחה שהוא לא ידבר איתי
על העבר.
"אני יודע שמה שעשיתי לך... היה ממש לא בסדר, אבל אני רוצה
לתקן את הדברים - רק אם את מסכימה..."
הבנתי מה כוונתו - הוא רוצה לסדר את הדברים ז"א לחזור אליי,
אני? אליו?
זו נראה לי הסטייה האחרונה שאעשה, הספיקו לי הדברים, הספיקו לי
המבטים הנועזים שלו - הוא הספיק לי. אני לעולם לא אשוב אליו,
לעולם לא. לא רוצה לגרד צלקות מהעבר...
"אני רוצה אותך בחזרה." הוא התקיף, היה מאוד ישיר ותקיף -
הגבות שלו היו מקווצת ופניו רציניות מתמיד.
לא יכולתי להגיד שאני לא מסכימה, התביישתי - פניי האדימו, אני
בטוחה. פשוט קמתי ורצתי. קמתי וברחתי ממנו שוב.





הגיע הלילה, ראיתי אותו רץ  אחרי, וכשעבר מולי אחריו נסחף משב
של שכרון, ריח חזק של אלכוהול נדף ממנו - הוא כנראה איבד את
שליטתו.

הגברתי את הקצב ולא רציתי להיות בטווח הראייה הקרוב שלו,
אבל הוא קלט אותי.
המשכתי ללכת והוא קרא לי - מבקש שאני אעצור ושהוא רוצה לדבר
איתי. זה הזכיר לי את אז... את הפעם האחרונה שראיתי אותו,
"היום אני עוזב!" הוא צעק לעברי, ועוד הפעם הסיוט הזה
המשיך...
ניסיתי להתעלם - להיות בטוחה שלא אראה שוב את פניו, זקנו הלא
מגולח ועיניו הבולטות שהוא נואשות למגע מיני. היו נואשות
אליי.
רציתי לשכוח שהוא חוזר לחיים שלי,
"אני רוצה חיבוק אחרון", המשכתי ללכת והוא כורע על ברכיו,
מתחנן שאחזור לחיקו.
אני מסתובבת אחורנית - מביטה בו מושפל, נזקק לחיבוק שלי -
רק היום.
חזרתי אליו ברוורס, הוא נעמד על כפות רגליו וחיבק אותי, הריח
החזק הזה של האלכוהול תקף שוב,
לא נורא... בכל מקרה מחר הוא לא יזכור את זה.
אבל אני זוכרת, עדיין, לא שוכחת את המגע המשכר הזה שלו, למרות
הריחות הלא נעימים והדמעות המרירות שנזלו ללא הרף - תקפו את
חושי והכניעה שלי בלחמה שלו.

אני חושבת שזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו ממשית...
אחרי זה כל מפגש אחר שלו היה בחלומות...


אחרי הלילה ההוא - הייתה לי הרגשה רעה,
עזבתי אותי.
סובבתי את גבי והמשכתי לצעוד בלעדיו, למרות שהוא היה שיכור,
הרגשתי שמשהו בו אמיתי - ושאזכור את השכרון הזה שלו לנצח.
החלטת למות לי, החלטת לברוח למחבוא שאני לא אמצא אותך בחיים -
כמו ילדה קטנה ומבוהלת שחיפשה את הבובה שהכי אהבה לשחק איתה
משחקים של מבוגרים.
הבוקר הזה, שנפל עליי פתאום, פשוט חסר רגישות לחלוטין,
התעוררתי בלי קפה של הבוקר, בלי העוגיה בצד - קמתי עם מנה
כפולה של עצבים, ותחושות רעות שמשהו גרוע מאוד הולך להתרחש.
וזה היה נוגע אלייך כמובן.
לא שיערתי אחרת, היית לי תחושה שאת המבט הזה החולמני שלך לא
אזכה לראות שוב.
"הוא הלך..." קול משונה הודיע לי,
"לאן? לאן הוא הלך?" אני מופתעת, הפרפרים בבטן התחילו להציק
לי, צובטים אותי פתאום ובוגדים בי,
"הלך... הלך..." הקול הזה הפריע לי שוב,
רק המחשבה על זה שהוא הלך, זה שכבר לא אוכל להתעלם ממנו - פשוט
לא תהיה לי ברירה, הוא לא ישוב יותר ואת המבט ה"חסידי"
וה"טהור" שלו אזכה לפגוש רק בתא הפעיל הזה שם במוח שלי - תא
הזיכרונות שלי ממנו.
מדי הצבא האלה שלו, המראה שלו שאהבתי מכל, נתן לי להרגיש את
הצד היותר נאיבי שלו ולהרגיש שאני המפקדת שלך - כי שם הוא היה
שבוי.
ועכשיו הוא לא רק שבוי - הוא נגזר דין מוות, אולי אלה לא רק
המעשים הרעים שהוא עשה לי שחיפו עליי וחיפו על המוות שלו, אולי
הוא נהג לבצע מעשים נורא שפלים שה` בחר דווקא אותו מכל החיילים
שקיימים לייצג את ארץ ישראל שם למעלה... או למטה.
ובלילה הופעת שוב, חשבתי שהלכת ממני - אבל אותי לא עזבת... לא
יכולתי להתעלם ממך בחלום, זה היה קשה מידי.
"אני אוהב אותך..."
"ואת יודעת שאני אוהב אותך..."
"אם את שומעת אז אני אוהב אותך!"
"כן... רק את עכשיו שומעת אותי..."
שר לי את השורות האלה מהשיר שהכי אהבנו - השיר של אביב גפן.
המבט שלו היה נורא עמוק, ישב על נדנדה והניף את עצמו בעזרת
הרגליים והמראה שלו היה מטופש לגמרי, צחקק לו ופניו היו קורנות
מרוב אושר - אולי זה כי הוא צחק עליי.
הוא התקרב אליי בחלום, וקלע לי צמה בשיער, שזר עליי זר של
ורדים אדומים, הקרין את האהבה ואושר שלו - שהיו מוחבאים כל
הזמן הזה לפתע.