[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שקועה בימי
/
בדידות

שוב הרצון העז הזה לכתוב, לשקוע בעצמי לרגע ולתאר בדיוק מה אני
מרגישה.
לא יודעת מה לכתוב.
אין מה להרגיש, אין רצון להרגיש. פתאום אני בודדה כ"כ בעולם עם
חברים וירטואליים - דמיוניים. אולי זה כי השאיפות שלי
והציפיות, גדולות ממה שהחיים יכולים לספק.
אולי הבריחה מהעולם המציאותי לחלומות עטורי פרחים לבנים ושמש
שלא יותר מידי לוהטת, זו לא הדרך האולטימטיבית להרגיש קיים
בעולם של שקרים, וחיפוש אחר גחמות מאחרים.
אולי הדרך להישאר לבד בלילה, לשכב במיטה ולשקוע במחשבות עד אור
היום, זו דרך קצת יותר סימפטית להרגיש שאתה אוהב את עצמך באמת
ולא מצייר ציורי גן מגוחכים.
דריסה אחת, ואנחנו נופלים לתוך באר עמוקה של דם, ולא מתוך
כוונה לתרום לבני תמותה אחרים חיים, כי את שלנו כבר איבדנו,
ובטח שלא מתוך בחירה, לא חייבים למות בתוך דם - אפשר למות גם
מתרופות שלא מבריאות מחלות, אולי רק את מחלת הדיכאון...
לבסוף אתה נשאר עם הכדורים בתוך חדר שמדיף גל ריח של זכרונות,
שותה מהבקבוק שלך, ולבסוף לא מצליח לפלוט את הכול החוצה - אוגר
את הכול בפנים. ולבסוף, ברגעים שאתה לא יכול לשלוט בעצמך יותר
ואתה נכנס למערבולת של לחצים, ומחסנים שלמים של עלבונות,
ומעשים צבועים לא מוכנים להתאכסן יותר בבטן שלך ומקווים להתפרץ
החוצה, ואז אתה נפגע יותר מתמיד. כולם מתחילים להתרחק ממך,
ואתה מדביק לעצמך סטיגמות בצורה בלתי הולמת לאדם מופרע שמחפש
רק לעשות שטויות, מחשבות אובדניות מוקפות בצחוק מתגלגל של
הצבועים העלובים, שרק הסירו ממך את החיים האמיתיים שלך, אתה
מחפש את האדם האמיתי שתוכל לסמוך עליו, אבל אתה לא יכול כי
אפילו על עצמך אתה לא מצליח להשתלט ולאהוב.
אתה מרגיש שבור, אתה רואה שאפילו הכוכבים האהובים עליך,
שהתרגלת אליהם בלילות נטולי השינה שלך, שהוצפו במחשבות
מטרידות, מרגישים סבל, והחיוך שלך נמלט מהפנים, הם לובשים מסכה
ומצוידים בנשק קטלני למדי - שניצח אפילו את האהבה.
גדלתי בצורה, אולי מעט מעוות לפני כולם, אבל אחרונה, ילדה קטנה
בגוף של קשישה, שעוד לא מצאה את המקום האמיתי בו היא תוכל
להדביק את השם שלה והוא ייזכר שם לעד. אין בי געגועים, אין לי
שאיפה, אני רק מרגישה שבכל יום שאני גודלת קצת, אני גם מתכווצת
מבפנים, ושדונים קטנים אוכלים אותי ומגחכים ברשעות, פשוטי
בגדים אך בעלי אופי.
אפילו החולצה הכי גדולה בעולם לא תוכל להסתיר את מה שיש לי,
כיסוי הראש הכי יקר והכי גדול לא יסתיר את הדפיקות שלי, פשוט
לחפש את הגאות הזאת, שתעיף אותי עד לקצה השני של החיים, לדעת
מה באמת יש שם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אין ממה לפחד
מלבד עשרות אלפי
חיילים שרוצים
להרוג אותנו

מתוך "הטיוטות
הראשונות של
נאומים מוחצים"
כרך ה'


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/3/06 15:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שקועה בימי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה