הו בלונדי, אחי, שרפו אותנו
כמו ששורפים ספרים.
נכון, בלונדי, שרפנו
את עצמנו.

הו בלונדי, ידידי, היו לה פנים מזמינות,
אך לא היתה בה התמימות שיש לפסל.
משכה אותנו כעכברים אחרי נגינת חליל,
הביטה בי, בך. שוטי הכפר היינו.
היא המציאה החוקים. כמו גבר
אמיתי הייתה, שפם וסיגר. היא
רצה למרחקים קצרים.

המלחמה, אחי שלי, חתכה בנו, מנוולת.
כרסמה בלבנו כמפלצת אימתנית.
עמדנו אני ואתה, בלונדי, דמענו
משני צידי הנהר.
או, בלונדי, אהובי, אתה יודע
מלחמה היא נקבה.
המפלצת רוחצת במים, נושמת ופועמת,
שולחת זרועותיה הנחשקות.
נפלנו אנו, יקירי, בטירוף המתחולל.

פריס שלי, אורח,
חיבקה אותנו ברוך
(לימינו הצעירים אני עורג כעת).
לעיר לא היו גבולות כנישואין
והנשים נפלו לרגלינו
כצלליות ניאון בערבי הכרך.
היתה לנו שירה, כן היתה אמת אחת, אישי,
לקרבות היה כבוד.

הו בלונדי, היא שיטתה בנו
בכפר, בעיר, במיטות זרים.
לא יכלה להפסיד לנו בלונדי,
גם לו רצתה. שוויון היא קראה לזה.
קרצה ואז הפנתה שוב את עורפה.
אהבה אותנו, בלונדי ולא...

הן אתה זוכר באותו היום,
על העשב הנד, סיפרתי לכם:
"השדיים שלה הן הפגזים היחידים
שאני אוהב".

ופגזים, אין לדעת איכה יפלו.

לא הספקתי להכניס לסדנה,
"ז'יל וג'ים", כמובן. כדאי עם הפסקול