א.
הללו את אדוני כל גויים, שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו
ואמת אדוני לעולם הללויה.
   (תהילים קי"ז)

ב.
זה כבר היה מזמן, חבורה של נערות מתגודדת בחצר, כולן בחצאיות
ארוכות.
היא כבר לא זוכרת איך היא היתה אז. במה היתה שונה. מישהי
ליוותה שיר בנגינת גיטרה, חלקן שרו. היא לא.

ג.
לפני הנסיעה בלהה סגרה עלי בפינת המסדרון. הטון הרך הסתיר
מאחוריו ציידת נשמות עיקשת. את יודעת, היא אמרה, את לא חייבת
לצאת למסע. אולי כדאי שתמצאי קודם את דרכך. זאת חוויה לא
פשוטה. כנמלטת בעלת נסיון השבתי בטון רגוע, בשבת אנחנו נוסעים
לסבתא, אני אדבר איתה. זאת שליחות משפחתית בשבילי... היה נראה
לי שהיא רוצה לחבק אותי. השיטה שלה התבססה על שיחות אישיות עם
התלמידות. מי שהתפתתה להאמין לנימה האינטימית, וחשפה את חטאיה,
מצאה עצמה כלואה: היא יכלה לחזור בתשובה, ואם לא, כל הקלפים,
כל המידע עליה היה כבר בידי ההנהלה. יש לי שיעור עם הרב פרץ,
מלמלתי, ויצאתי אל הדשא.

ד.
אני לא זוכרת הרבה מהימים האלו, גם לא את הטיסה. התחושה היתה
של מתח ההולך ונבנה. אני זוכרת אותנו שרות שירים, מקריאות את
"מכתבי יוני" וקטעים של הרבי מברסלב בנסיעות אינסופיות
באוטובוסים... עברנו בבתי כנסת חרבים, אכלנו אוכל מגעיל - אך
כשר- שהבאנו מהארץ, כל הזמן היה קר. נשאנו דגלים, לבשנו חולצות
תכולות, נעצנו מבטים באנשים, קצת בכעס, אבל בעיקר בסקרנות. הם
הביטו בנו בחזרה.
אחר כך הגיעו המחנות. בפעם הראשונה כולם שתקו. כשהגענו לאבן
הזכרון בלהה החלה לשיר. הבנות הצטרפו אליה לאט. היתה שם
התרוממות רוח. לא ידעתי מה אני עושה שם איתן. הלכתי הצידה,
להקיא.
כשחזרנו לאוטובוס בלהה חיבקה אותי כל הדרך. כדאי שתדברי, זאת
חוויה קשה, את חייבת לשתף מישהו במה שעובר עליך, את צריכה
להוציא... היא המשיכה ללהג ואני חשבתי שאני לא מרגישה כלום,
והלוואי שהיה לי משהו מתוק לאכול.
בלילה המשכתי להקיא, וגם למחרת. רציתי לשתות ולאכול, ואמרתי
להם שזה האוכל המגעיל שעושה לי את זה.
בערב לקחו אותי לבית החולים. הייתי שם עם בלהה, במסדרון הלבן
ביותר בעולם. מסביבנו כולם דיברו פולנית, וקצת אנגלית, ולא
הבנתי כלום. לקחו לי דם, שמו לי אינפוזיה, לקחו לי שתן, ועוד
דם. נתנו לי זריקה. ביקשתי מבלהה שוקולד. אין פה שוקולד כשר.
התעלמתי ממנה, שכבתי על מיטה ירוקה, מריחה מחיטוי, ושרתי שירים
של אביב גפן. שתשמע, מה איכפת לי.
הרופא שהגיע אחרי כמה שעות נראה בסדר. קצת שמן, קצת עייף, אבל
מבין עניין. הוא דיבר עם בלהה בצד, בקול שקט. אחר כך הסתכל אלי
וחייך חיוך עייף לפני שיצא מהחדר.
את תצטרכי לגייס הרבה אמונה עכשיו, היא אמרה. זה לא קל.
מה שיש לך זה סוכרת נעורים, זאת מחלה שאפשר לחיות איתה. הזריקה
שקיבלת היתה אינסולין.
בלהה נראתה על סף בכי. נו, אמרתי, אז אני דפוקה. תשאירו אותי
פה, תפעילו את הגדר החשמלית מחדש.
היא תלתה בי מבט מוזר. רחמים? נדמה לי שבאותו רגע הבנתי
שהדברים השתנו. מתי אני יכולה לחזור לארץ?
הרופא אמר שמחר כבר תוכלי לטוס עם ליווי רפואי. אני צריכה
להתקשר.
אז תלכי להתקשר. אני בסדר.
היא יצאה, ואני נשמתי נשימה עמוקה. הרופא ההוא נכנס שוב, ולקח
לי את היד למדוד דופק. הוא הסתכל עלי, ומלמל משהו בפולנית. אחר
כך ניסה באנגלית. הוא ראה שאני לא מבינה, חייך עוד חיוך עייף,
ויצא.

ה.
עברו שמונה שנים. בפגישה האחרונה אמרתי לפסיכולוג שלי שיש לו
חיוך עייף של רופא, וסיפרתי לו על היום ההוא. אמרתי שקשה לי
להסביר את מה שקרה שם, כי אני לא יודעת פולנית, והאנגלית שלי
לא משהו ואת השפה המוזרה שאנשים דתיים מדברים כבר שכחתי ואני
רק משתדלת לא לדבר לא יפה ליד אמא שלי.
מה השתנה בך מאז, הוא שאל, נופל לתוך הבור של השאלה
הפסיכולוגית הקלאסית. אני כבר יכולה לנהל את השיחות שלנו
בלעדיו. הפסקתי להאמין באלוהים, והפכתי לבת תמותה, עניתי תשובה
קלאסית. ואני גם צריכה להיות אחראית כל הזמן לזריקות, לאוכל,
לאיזונים... מה שמאוד חינוכי פה, המשכתי בטון דידקטי, זה שיש
ענישה גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך. אם לא תשמרי על איזון,
לא תוכלי לתפקד ותאבדי הכרה. וגם, אם לא תשמרי על איזון, כל
המערכות בגוף יקרסו לך אחת אחרי השניה, ותדפקי לגמרי. כל הזין.
עם הפסיכולוג שלי אני לא מקפידה על לדבר יפה. מה שפחות חינוכי
פה, המשכתי לנאום, זה שאפשר להשתדל ולהשתדל, ולפעמים זה פשוט
לא מצליח. מצד שני, אפשר להצליח ואז לחלות בסרטן, אז מה זה
משנה.
נראה לי שהנאום שלי עייף אותו קצת. הוא שתק רגע והמשיך, ואיך
את מרגישה עם כל האחריות הזאת. זה בסדר, אמרתי, חוץ מכשזה לא
בסדר. לפעמים כל הסיפור פשוט בלתי אפשרי. אתה מבין שהצלחתי
להתאשפז רק פעם אחת בשנה האחרונה, וזה סיפור הצלחה, אבל זה היה
בפסח, ובמשך שבוע אכלתי אוכל כשר לפסח בבית החולים?... זה אי
צדק. זה היה תסריט כל כך מושלם, שכמעט התחלתי להאמין שוב
באלוהים.

ו.
ירדתי מהאוטובוס, והיה גשם מטורף. רחבת האוניברסיטה היתה ריקה.
הלכתי והרגשתי את הצעדים שלי הופכים לכבדים יותר ולרטובים
יותר. התקרבתי לבנין של רפואה, זה לא הכיוון שלי, אבל מחסה
טוב. בכניסה, מתחת לגגון, עמד בחור ועישן. כנראה שנעצתי בו
מבט, הוא אמר, אל תתביישי, תכנסי, אנחנו ממש נחמדים. ה'תכנסי'
כיוון לקפיטריה חמימה, מוארת באור צהוב, שגרם לבר להראות כאילו
שייך למערבון. נכנסתי. נגבתי קצת את הפנים, שפשפתי את הלחיים
שיפשירו. בחלון הויטרינה היו עוגות מדהימות ועל שלטים קטנים
היו שמות של חוקרים. מצחיק, חשבתי, לקרוא לעוגות על שמות
החוקרים. בבנין של קולנוע קוראים לעוגות על שם שחקנים?  אני
רואה שאת רוצה עוגה, הופיע מעבר לבר הבחור שפגשתי בחוץ. אה, לא
כדאי, יש לי סוכרת. רק קפה. הוא חייך. וזה מוזר, כי לרוב
האנשים יש מבט מוזר כשאני אומרת דבר כזה. יש לנו פתרון חלקי,
הוא אמר, בנטינג, על שם מגלה האינסולין. חוץ מזה יש לנו גם מגש
ריק למי שיגלה תרופה ממש. כל סטודנט שלומד בבנין הזה רוצה
להיות על המגש הבא. למעשה, חוקרים רבים שאפילו לא מודעים
לקיומו של המגש הזה מתחרים על המקום... קולו הלך והתעמעם,
סירנה תפסה את מקומו. כשהתקשרתי הביתה ביקשתי מאמא שתביא לי
בגדים לאיכילוב, אבל רק אחרי העבודה. ואמא, אמרתי, תמצאי לי
איזה עוגה שמותר לי לאכול, אני פשוט חייבת משהו מתוק.