הָעֶרֶב הֶחֱשִׁיךְ בָּרְחוֹב הַקָּטָן
וְצַמֶּרֶת הָעֵץ הֶאֱפִילָה עַלְעַלֶּיהָ
"אַתְּ רוֹאָה, הָעֵץ מַסְתִּיר"
"זֹאת הָיְתָה הַמִּרְפֶּסֶת שֶׁלָּנוּ
וְעַכְשָׁו אֲפִלּוּ לֹא רוֹאִים אוֹתָהּ"
אֲבָל אֲנִי דַּוְקָא רָאִיתִי אוֹתָם
עוֹמְדִים שָׁם בַּמִּרְפֶּסֶת
נִשְׁעָנִים עַל הַמַּעֲקֶה
וּמַבִּיטִים בָּנוּ אֵי-שָׁם.
אַחַר-כָּךְ הָלַכְנוּ לִשְׁתּוֹת קָפֶה
וְאֵיפֹה הַחֲנוּיוֹת שֶׁל פַּעַם?
אֲפִלּוּ בֵּית-הַקָּפֶה הִתְחַלֵּף
הַיּוֹם זֶה רַק סוּפֶּרְמַרְקֶט כְּמוֹ כֻּלָּם
אֲבָל עוֹד רָאִיתִי מִ"יוּדָה מַכַּבִּי"
מוּל כּוֹסוֹת הַקָּפֶה כְּשֶׁיָּשַׁבְנוּ שָׁם
אֶת הַיֶּלֶד הַהוּא
מְטַפֵּס עַל הָעֵץ וְנֶעֱלָם.

                                   דן ספרי
                                                         
©