אבא שלי מת אחרי מחלה ארוכה. אתמול הלך. אמא שלי התקשרה אלי
לניו-יורק לבשר לי. כשהגעתי לביתם הרחתי ריח של עובש. ביתנו
עמד ריק ממנחמים, כי כל חייו אבא התרחק מקירבת אנשים, רחוקים
או קרובים. גם מודעות אבל לא הודבקו ברחובות, כדי לא לחלוק
במוות עם אנשים זרים. זר הוא בא לעולם, וזר הוא הלך ממנו. אני
לא הכרתי את אבא כמו שבן מכיר את אביו: זרים בחיינו וזרים
במותו. ואמא, שלא ידעה מה עושים כשאבלים, בכתה. עם ערב נרגע
בכיה, והיא שאלה אם אני רעב. היינו שנינו במטבח והיא התחילה
לספר על חלום שחלמה כבר כמה פעמים מאז שאבא מת. אמרתי לה שאבא
מת רק אתמול, ומתי הספיקה לחלום כל כך הרבה פעמים, והיא אמרה
שכנראה החלום הופיע עוד לפני שאבא מת. היא חלמה שאבא שולף חרב
וכורת לה את שתי הידיים. צחקתי תחילה, ואמרתי שבטח רצה לרמוז
לה בחלום להפסיק להשתמש בכרטיסי אשראי, והיא נעלבה וענתה שרק
המחשבה על כך שלא תוכל לבשל ללא ידיה ולא יהיה לנו מה לאכול,
גורמת לה לרעד בכל הגוף. מתי תפסיקי להיות שד מזין כל הזמן,
שאלתי בתרעומת, והיא נעלבה. (עברה ניתוח לכריתת שד לפני חמש
שנים). תפסיק להשתמש עלי במונחים שאתה לומד באוניברסיטה, אני
אמא שלך ואני דואגת, זה התפקיד שלי. כשאני רואה לאן החיים
לוקחים אותך, יש לי סיבה טובה לדאוג אם אתה אוכל טוב או לא. מה
זאת אומרת, הגבתי, לאן החיים לוקחים אותי? אני לא יודעת, כי
אתה אף פעם לא מספר שום דבר, אבל תסתכל על עצמך, תראה איך אתה
רזה! אמא! מספיק לדבר אלי ככה! אני כבר בן חמישים! (היה הד
פתאום בבית, כאילו הוא ריק יותר מכרגיל). אמי קפאה ופניה עטו
הפתעה, כאילו עכשיו גילתה בן כמה אני באמת. אתה בן חמישים ועוד
לא הבאת לי נכד. לא מפריע לך שלא ישאר ממך משהו אחרי שתמות?
לא, לא מפריע לי. אין לי את שגעון הגדלות שלך ושל מליונים
אחרים בעולם. חוץ מזה, יש לי את הסיפורים שאני כותב, הם כמו
ילדים בשבילי. בשלב זה של השיחה היא הפנתה אלי את גבה והחלה
לקלוף גזרים. אחרי דקות של שתיקה היא אמרה לפתע: אתה יודע מה
אני חושבת על הסיפורים שלך. כל שיחה שאנחנו מנהלים הופכת
לסיפור בשבילך. אני בטוחה שגם השיחה הזאת הולכת להיות סיפור
בסופו של דבר. אני לא יודעת למה אתה עושה את זה. כל הזמן יש לי
הרגשה שזה כדי ללעוג לנו, לאבא שלך ולי. למה ללעוג? שאלתי. אני
לא יודעת, זה הרושם שאני מקבלת כשאני קוראת אותם. אתה הופך
אותי לאישה עלובה וטיפשה, ואבא שלך, כל סיפור שלך מתחיל בזה
שאתם זרים אחד לשני. אין לך מושג כמה זה פגע בו. אבל אמא, באמת
היינו זרים זה לזה. היא עברה לקלוף תפוחי-אדמה. אהבתי את הריח
שהתפשט במטבח, של ירקות טריים טובלים במים זורמים. ידיה עבדו
בקדחתנות. היא שבה לדבר על הסיפורים שלי: לפעמים אני חושבת
פעמיים לפני שאני מוציאה מילה מהפה. אני לא יודעת מה מזה תכניס
לסיפור ומה לא. זה לא מביך אותך לפעמים? כמו בסיפור ההוא שכתבת
אז, ואמרת שם שאני כל הזמן התייחסתי אליך כאילו היית לי בעל
חלופי. מה פתאום השטות הזאת? אתה זוכר את זה או לא? בטח שזכרתי
את זה. ההיכרות הראשונה עם הסיפור של אדיפוס עוררה בי התלהבות
גדולה, וההשפעה שלו עלי הורגשה בסיפוריי הראשונים. אמא, את
יכולה להרגע, זה היה קטע בוסרי כזה, של כותב מתחיל. היום לא
הייתי עושה את זה. חוץ מזה, כל מה שאני מכניס לסיפור לא אמור
להיות אמיתי. זה רק סיפור. היא לא השתכנעה. תבטיח לי רק דבר
אחד, היא ביקשה, שלפחות אחרי שאבא שלך מת לא תכתוב עליו דברים
רעים. נראה, אמרתי. לא "נראה", תבטיח!
בסדר.