מערכת הבחירות הנוכחית מתאפיינת במפצים גדולים וקטנים, רה"מ
אשר עוזב את מפלגתו ומקים אחרת (בלי להיות עד להריסתה של זו
ולהתפתחותה של זו), יו"ר מפלגה שמפסיד את ראשות המפלגה ועוזב
לאחרת, יו"ר מפלגה אחרת עוזב את מפלגתו בגלל הפסדו של נאמנו.
ספק אם הייתה מערכת בחירות מעניינת מזו. אבל השאלה הנשאלת היא:
האם מדובר רק במפץ תקשורתי או שמא אכן זה מפץ בעל ערך
מדיני-היסטורי?
על מנת לבחון זאת יש לבחון את שורשי המפץ הגדול (אשר גרר
בעקבותיו עזיבה המונית של מפלגות שונות והתנקזות האנשים אל
קדימה). ניתן להניח ששרון לא היה עוזב את מפלגתו אילו לא היה
מבקש לעשות דבר בנושא המדיני. החלטתו לעזוב נבעה מן העובדה
שהבין שבתנאים הנוכחיים, מורדי הליכוד לא יאפשרו לו לעשות דבר.
האבסורד הוא, שעם עזיבת שרון את הליכוד, איבדו כל המורדים את
כוחם ואף הפכו להיות גורם שלילי עבור הליכוד, שזרק את רובם מן
הרשימה.
ההחלטה שיש לעשות מעשה מדיני, נבעה מתוך הכרה שהמצב בשטח לא
ישתנה. בניגוד לגורמים שונים שחושבים כך, הפלשתינים לא ייעלמו
מן השטח, אבל יתרה מזו, מה שנפתח ב-93' עם הסכם אוסלו לא יחזור
לאחור.
מכאן, שלמעשה המפץ האמיתי, הגדול, אירע עם ההחלטה של ממשלת
רבין להכיר באש"ף ולקבל אותו כגורם היחידי אצל הפלשתינים שאיתו
אפשר לדבר. ממשלת רבין למעשה פתחה את הפקק שהיה תקוע בבקבוק;
פקק זה חסם שתי אופציות שהיו עד אז: ראשית, האם יש עם מי לדבר?
ושנית, האם אנו מסכימים לדבר בידיעה שהידברות כזאת, תוצאותיה
הן החזרת חלק או כל השטחים, ובסופה הקמה של מדינה פלשתינית?
חייבים לומר שמספרים שנכתבו ומראיונות שפורסמו, עולה שאיש
בממשלת רבין לא דיבר על מדינה פלשתינית בטווח הקרוב, איש לא
סימן אז גבולות ברורים; ההוכחה לכך היא סירובו של פרס, בהיותו
רה"מ אחרי רבין, להכיר בהסכם ביילין-אבו מאזן, בטענה שאין זה
הזמן לדון בהסכמי קבע. אך מרגע שנפתח הבקבוק, היה ברור שלא
ניתן לסגור אותו שוב. גם ההכרה הפלשתינית לא אבדה, גם ההבנה
שרק דרך החזרת שטחים יהיה ניתן להגיע לפתרון מדיני, וגם ההבנה
שפתרון כזה יביא בסופו של דבר להקמת מדינה פלשתינית.
לזכות הימין יש לומר שהוא ידע שכאשר הבקבוק ייפתח, כבר לא יהיה
ניתן לסגור אותו. מסיבות פוליטיות ואחרות הוא טען שאסור לעשות
זאת, ואף ניסה במשך השנים לסגור את הבקבוק - ב-96' נתניהו עיכב
את המו"מ, ב-2000 ברק יצא עם הטענה של אין-פרטנר, וב-2003
נתניהו הצליח להעביר במרכז הליכוד (בניגוד לדעתו של שרון)
החלטה של אי-הכרה במדינה פלשתינית. אך עם זאת, שום דבר לא יכול
היה לעצור את המציאות; קרי, החזרת שטחים היא הדרך היחידה לסיים
את הסכסוך.
רוב המפה הפוליטית אחרי 93' הייתה צריכה למעשה להתאים את עצמה
למצב. ב-96' נתניהו הבין שהוא לא יכול לנצח בבחירות בלי להכיר
באוסלו ולהבטיח את המשך המו"מ. עד 2006, הבחירות הנוכחיות, רוב
המפה הפוליטית מכירה באופן כזה או אחר ביצירת ישות עצמאית
לפלשתינים. לפי הסקרים, מי שלא מכיר בכך, מגיע ביחד לסביבות
ה-10 מנדטים (איחוד לאומי+ מפד"ל). אם אחרי 93' הליכוד היה
מודיע שהוא ממשיך באותם קווים ישנים, אלו של לפני פתיחת
הבקבוק, סביר להניח שהיה נעלם, שכן המציאות בשטח הייתה שונה.
המעניין הוא שמי שהכיר בכך ב-93' מצאו את עצמם לאחר מכן או
היום במפלגות מרכז. מילוא עזב למפלגת המרכז ב-99', שטרית כיום,
מרידור כבר שנים מדבר על הכרה במדינה פלשתינית.
המפץ הנוכחי למעשה בעבע כל הזמן מתחת לפני השטח. מסיבות של
חוסר התאמה בין ציבור לנציגיו, של עייפות מנטלית, של תחושה
שהמפה הפוליטית הנוכחית לא יכולה לשנות דבר, קדימה במובנים אלו
עונה על הבעיה של חוסר יכולת לפתור בעיה מסוימת, בזמן שהפתרון
לה ברור לכולם. את אותו פתרון קיבלנו למעשה במפץ של 93'. מה
שהיה הוא שבצד אחד הייתה מפלגה אשר דיברה על החזרת שטחים בשם
השלום, והשנייה מנגד דיברה על החזרת שטחים רק עם ביטחון; כיום,
למעשה, קמה באמצע מפלגה, לטוב או לרע, אשר קוראת להחזיר שטחים
בלי לקבל שלום, אך עם ביטחון שייקבע מצדנו.
בנוגע לשאלה מה חלקו של שרון במפץ זה, הרי שמעבר לשחרור המערכת
הפוליטית מהקיפאון שלה, הוא הזיז את הציבור הישראלי מהמחשבה
המקובעת שלו, שלא ניתן להוריד התנחלויות, ואם כן אז רק תמורת
הסכם; ההתנתקות גרמה לציבור להבין שהמדינה יכולה לקבוע את
גבולותיה בלי לחכות לפרטנר.
שלב זה במפץ האמיתי הוא חשוב ואולי סופי, שכן כל רה"מ הבא
אחריו יידע שזה רצון רוב הציבור, ויסכים לפעול כך במקום לחכות
לפרטנר הפלשתיני, דבר שעלול לקחת דורות.
במידה מסוימת, בשנות התשעים, אחרי הסכם אוסלו, נפתח השיח
בישראל למקומות שאינם קשורים לביטחון, כמו זכויות אדם. ייתכן
שהסיבה לכך היא פתיחותה של ישראל הרבה יותר מכפי שהייתה בשנות
השמונים, וייתכן שמדובר בהבנה שהשיח הביטחוני עומד להיות
מוכרע. כיום, כאשר אנחנו מחוץ ללבנון ולעזה, וברור לכולם שגם
גורל רוב יהודה ושומרון כבר הוכרע, והקרב הכלכלי הוכרע (גם אם
פוליטיקאים שונים חושבים שעוד ניתן לשנות אותו) עם כניסתן של
חברות זרות לישראל ועם חתימת הסכמים עם מדינות האזור ועם
אירופה, הרי שהוויכוח הבא יהיה על הזהות במדינת ישראל. ושוב
נמצא את עצמנו בקרב בין אלו שרצו בשטחים לאלו שלא, רק במסכות
אחרות.