הדבר החשוב לאדם הוא חופש. רק דרכו הוא יוכל להתפתח, להתקדם
ולשרוד. המשטר היחידי המעניק לאדם חופש, גם אם לא במלוא מובן
המילה, הוא הדמוקרטיה. אין ויכוח על כך שאחד מיסודות הדמוקרטיה
הוא חופש הביטוי. השאלה היא אם חופש הביטוי הוא החופש לומר
הכול או החופש לבחור מה לומר ומה לא.
הסערה המתחוללת כיום במדינות רבות בגלל הקריקטורות על מוחמד,
כפי שצוירו בעיתונים שונים, היא הביטוי הבולט ביותר של שאלה
זו.
כאדם אתיאיסט, אינני חושב שמוחמד, ישו או משה הם אנשים קדושים
או שהדת איננה יכולה להיות מושא לביקורת; כמו כן, כאדם שמעריך
ואוהב סאטירה, אני חושב שהתפקיד שלה הוא, מעבר להיותה נוכחת,
ביכולתה להבליט את האבסורד ואת הטיפשות. אך כאדם שמאמין בחופש
הביטוי יותר מהכול, ובחופש שלו לומר את אשר הוא מעוניין, אני
מאמין שאדם צריך להשתמש בחופש הביטוי שלו על ידי הבחירה מה
לומר ומה לא.
כיהודי, אשר רואה את עצם היהודיות שלו במובן היסטורי, לא
הצלחתי להבין את ההתלהבות של העיתונים בארץ לפרסם את אותן
קריקטורות הלועגות למושא הערצה והאהדה של מיליוני אנשים, בלי
שום סיבה. במשך שנים לעגו ליהודים וציירו יהודים וישראלים
כמוצצי דם, כנאצים ובצורות שונות נוספות, אשר גרמו לנו, ובצדק,
לשאול אם חופש הביטוי מעניק חסינות גם לכתיבה אנטישמית, וכמובן
שכעת כל זה נשכח, בשם אותו חופש ביטוי. ואולי בשם האהדה לכך
שמי שנפגע הם המוסלמים שנושאים באותה כתיבה אנטישמית.
המערב המדבר רבות על סובלנות ועל הקניית ערכים דמוקרטיים לאותן
מדינות מוסלמיות, שכח שצעד זה צריך להיות דו-צדדי. לא ייתכן
שידרשו ממדינות לנהוג בסובלנות דתית ושאין מדובר במאבק דתי
נגדם, אך המערב ישתמש באחד מכליו החשובים ביותר רק כדי ללעוג
או לציין דבר שיכול לבוא לידי ביטוי באלף דרכים אחרות.
אין ספק שהאלימות שנוקטים המוסלמים כיום צריכה להיעצר גם אם
תופעל נגדם יד קשה,  וייתכן שאלימות זו היא רק עוד ציון דרך
במאבק של עמים שונים כנגד מה שהם רואים כניסיון של המערב
להשתלט עליהם מבחינה ערכית, כלכלית או אחרת, אבל עם זאת,
הניסיון של המערב להציג את עצמו כסבלני על גבם של מיליוני
אוהדים ומעריצים, מעורר את השאלה אם המאבק של המערב על ערכיו
הוא ערכי או בסך הכול דמגוגי.
צודקות הממשלות במערב שאינן פועלות נגד אותם עיתונים שפרסמו את
הקריקטורות, שכן זה יכול להיות פתח לפעולות עתידיות בתחומים
שונים בעתיד, אשר יפגעו קשות בחופש הביטוי; אך עם זאת, טוב
יעשו אותן ממשלות אם יאמרו, שחופש הביטוי הוא אמנם קדוש, מעצם
היכולת לבחור מה לומר ומה לא, ולא מעצם העובדה שהוא מקנה
אפשרות לומר כל דבר. אני מאמין שעיתונים  לא יפרסמו מאמרים
בשבח רצח או אונס, למרות שחופש הביטוי מקנה להם את האופציה
הזאת; כך אין סיבה שישתמשו בטענה לערך זה, רק כדי לפגוע (ולא
בצורה יותר מדי חכמה) במיליוני אנשים.
על העיתונים הישראלים להפסיק בכלל שימוש בקריקטורות האלו
ובהצדקתן, שכן מה בדיוק יבדיל אותם מעיתונים באיראן, אשר
חושבים שחופש הביטוי זה לצייר קריקטורות על הכחשת שואה?