ביום שבו הנחתי את ראשי למרגלות שפתייך בעודנו שרועים על הדשא,
געגועים החלו לייצר התכווצויות בקנה נשימתי.
זהו בסך הכל חלום, ואני מניחה לאצבעותיי חופש מילולי ברוח
הדברים, כשאני מתעוררת אל אותה לחות מדוברת, ולאותן זרועות
גשמיות שזכרתי עד לפני רגע.
העיניים שלי גבשושיות, זוהי רכות אווירית שזרה לי, כשאני מהדקת
את אחיזתי בחולצתך הנינוחה.

ההרהור הזה קצת מעצבן.
על המצח שלי יש סימני קלידים מהלילה הקודם כשנרדמתי על הפסנתר,
ועל לחיי חרוכים מיתרי כינור.
אני מחייכת בשתיקה נוכח לבך הפועם, נושכת את אצבעותיך בעדינות,
כדי שלא תרדם בשביעית.
עורך הלבן לוחש לי מהנקבוביות על החזה שלך במי אתאהב הלילה,
ואני אומרת שזה סתם, שלא דיברנו יותר מדי זמן.

כתמים מלוחים מקשטים את שרווליך, אני כל כך קרובה אליך עכשיו,
יכולה להרגיש את החום שלך עד קצוות שיערי, את עינייך פוערות את
עיניי בצרחה אילמת שבעצם לא אומרת שום דבר, כשאתה מחייך
במבוכה, בטיפשות.

באוזן אני לוחשת לך אם נרדמת, ואתה מניד את ראשך לשלילה, ובוחן
את הבעתי מקרוב. זה השקר הכי מסוכר בעולם.
אני צוחקת חרישית, אוחזת בכף ידך השמאלית, ומציירת לך את כל
תווי הפנים שחסרים לי.