וכל כך מתחשק לי להכריז בגאון שאני, פשוט, אוהבת אותך,
כמכלול שלם של תמונות וצבעים, את האדישות המסוכרת הזאת, ואת
עיני הקרמל והשפתיים התואמות והחיוך הזה עם השיניים, ויותר מכל
את המבט הכל כך מסונכרן שלך גדוש בתוכחה, שאינני יודעת אם אתה
יודע מה פירוש הדבר-
ונזכרת שאנחנו יפים רק במבט.
לעזאזל, אני אפילו לא יודעת מהיכן להתחיל.

והכל מתחיל ונגמר במנות קטנות ומטופשות
והנה אתה ואני, שוכבים על הדשא עם קוביות קרח בפה, על המיטה
ובמקלחת ובשירותים ולצד הכביש
מתנשמים בכבדות
ואני מספרת לך על דברים שאתה בטוח לא מכיר מקרוב
ומהתלת בך במלים שלא שמעת מעודך,
אז מחייך במקום, ולי נדמה שזה די והותר.

ואני שוב מתעוררת באותו דשא, ואתה במרחק של שלושה צעדים במעלה
של נצח,
והכפתורים של הג'ינס הזה שלך מלטפים לי את הגרון בתחושה מאיימת
משהו,
כשאני בולעת את הרוק בשמינית חיוך, אבל אתה כבר בכיוון השני.