שפתיי סדוקות, בדומה לכלי חרס שנפל אל הרצפה והשמיע קול חבטה
עמום.
החודשים חולפים כימים, הימים אורכם כחודשים, ואני בוזקת על כל
נשימה מלח, וטורפת אותה בעונג רב.
אני אלא רק פסיק מכל התפארת הזאת, כמו גם הטיול לסדום, ואולי
גם על הכוויות בידיים, ועל עפרונות שאכולים בקצה.

                                     

אני עייפה, זאת עייפות מדברית; לחיי סמוקות בצבע ארגמן עז,
והעומק בעיניי מקרין על החול גוונים של אדמה, שמציירת שורות
שהופכות לשירים, שהופכים לגרגרי חול שמסתלסלים ברוח.
אני חושבת שהאושר חבוי בעייפות, והחיוכים שטומנים בחובם הכי
הרבה אמת וחן הם חיוכים שזופים ועייפים.

                                     

זיעתך נושקת לאצבעותיי לאורך כל הדרך החמימה אל אילת.
אני יחפה, מצוננת, ולצווארי קשור צעיף כתום בעל חוטים פרומים,
המעידים על סיפור אחר שמגדר את הרגע הזה: נמשים פתאומיים
וכתפיים שרופות.
בוא נרוץ כל הדרך עד שנצלול אל החול הזהוב בעייפות, אנחנו בסך
הכל ילדים, אתה יודע,
נאכל ונזכור, נשתה ונחלום,
נחפש לחלומות מוצא.