בלילות אני נותנת להוויה שלך להתמוסס לתוכי בחיוך כנוע ומאושר,
ודמעות שטעמן מתקתק ניגרות וצובעות את שפתיי מחדש.
חוסר ההבנה שלך יכול לעיתים להצחיק אותי ולהדהים כאחד, ואני
מפנה את מבטי ומדמיינת שאתה שם.
אתה יודע, מאז שאתה כאן אני מאושרת הרבה יותר.

גם את גבעות החול של הקיץ ששיך לנו ולשעה שש אחר הצהריים,
על היום שיצרתי הרי געש קטנים במבטים שחטפתי מכמה שאתה זורח
מבפנים ומאיר לי את הפנים מבחוץ.
היו גם נעליים מלאות בחול, ואני אומרת שזה בסדר, שמותר להיכנס
ככה, למרות שאתה כבר יודע.

הסימפטיה שבאה עם תקופה שהיא אינה שייכת לנו, מתגנבת אל הפינות
ומחייכת מרחוק,
והשפתיים שלך בכתום שרק אני יכולה לראות, של תפוזי סוף החורף
שידענו לאסוף מהאדמה של הפרדסים, על האצבע שמצצתי, נושאת את
ריח ההדרים שדוקר בחיוך של נוסטלגיה חמוץ מתוק.
בפעם הבאה שאתהפך לצד השני אבקש ממישהו שבטוח יודע שתהיה פה
כשאחזור.

וזה יהיה הלילה הכי יפה בכל העולם.