מזו פסימיות?
מזו אופטימיות?
מה ההבדל ביניהם?
איפה הגבול ביניהם?
אצלי, אין להם גבול...אין הבדל..
זה נראה לי אותו דבר!
אותו ייאוש..
אתה אופטימי, קוראים לך דברים, אני אקרא להם רעים, בלי סוף...
ואז אתה פסימי, ואז משהו מחזיר אותך לחיים..
ושזה עוזב אותך, המשהו הזה..
אתה נשאר הרוס..
בלי היכולת לקום..
וזה חוזר חלילה!
התהליך הכי מייאש בעולם!
אני רוצה לרדת לפעמים, לרדת מהדרך הזאת...
לראות הכל מהצד..
איך ממשיכים עם זה לנצח..
איך זה לא נגמר לעולם..
ייאוש, פחד, אכזבה, שנאה, ריקנות!
להיזרק להרגשות האלה כל פעם מחדש,
בלי היכולת לקום...
כל פעם שזה קורה זה משנה אותך עוד קצת..
ואתה כבר לא שולט בעצמך..
בדברים שאתה עושה...
אתה הורס את עצמך,
בנאדם עם הרס עצמי...
בלי היכולת לקום...

אז בעצם, זה הכל פסימיות שנגררת...