בלחשושיה של הרוח, בדמעותיו של הגשם ההולמות על החלון, שמעתי
את מה שעלי לעשות, כמו שבה אלי ההכרה במתינות משכנעת, רובצת על
הסף, ממתינה שאעז להכניסה.
ובתוך ליבי פנימה, פועמת הידיעה, בשקט הזה שמסרב להעלם, ומהדהד
באזניי כמו צרחות, עולה ויורד בהמהום מחריש אזניים, ופותח
דלתות אל אותה האמת.
אינך שלי, מעולם לא היית, אף פעם לא תהיה.

וכשהחבל ניתק לא היית שם לנסות ולאחוז בקצהו. כשהעננים התפזרו
מעל אי-הוודאות, לא היית שם לנסות להאחז בכנפיה של המציאות
שהולכת ונמוגה, מפנה את מקומה למציאות אחרת, עגמומית, בה אינך
נמצא, ולא יכול להיות.
אין לך מקום שם, באותה מציאות, היא עמוסה בפחדים, מלאה בחששות,
גדושה בהכרות מן העבר, כאלה שלא יתנו לך לפסוע בה ולו צעד אחד,
אפילו לא להניח את כף רגלך.

אני שוקעת, ואתה נשאר למעלה. אני מתרחקת, ואתה נשאר במקומך.
כך או כך, לא הייתי רוצה שתבוא עמי, למקום בו ממילא אינך
רצוי.
אתה פולש, חודר בלי רשות אל תוך מחשבותיי ורגשותיי,  מתפרץ
לדלתות שמוטב כי ישארו נעולות.

אני יודעת שאינך מבין, אתה יודע שאיני מבינה.
ואם שנינו כל-כך חסרי הבנה, מגששים באפילה, לא נעזור זה לזו אם
נאחז ידיים.
מוטב כי נרפה.