רון הוא בן אדם כזה שחי משקיעה לשקיעה,
ובזמן האחרון גם מסיגריה לסיגריה.
בחיים לא חשבתי שהוא יעשן, ולא בגלל שהוא דוד שלי, אלא בגלל מי
שהוא ומה שהוא מסמל, בריאות, ספורט וערוץ החיים הטובים,
וכניראה שהוא התחיל להבין שהחיים הטובים האלה שהוא מקרין,
כנראה רק מבחוץ ושבסוף, החיים חרא.
רון כבר בן 40 ועוד לא התחתן, הדבר הכי קרוב לחתונה הייתה
הכלבה שלו שהייתה איתו איזה 20 שנה, וגם היא מתה.
אני ורון יושבים עכשיו בגבעת בטיח, יושבים מול השקיעה המכוערת
של ת"א, אל תוך השכונה המכוערת שאנחנו גרים בה.
רון עם סיגריה ביד, מסתכל על העץ שלידו הוא קבר את הכלבה שלו,
ובנימה עצובה כזאת הוא מתלונן על זה שמשום מה רק העץ הזה לא
גדל.
הוא לוקח אותי לעשות קניות בשוק הפשפשים, יש לו קטע כזה בזמן
האחרון עם חפצים משומשים, תמיד מחפש אחרי סיפורים, אחרי עבר של
אנשים.
עומד באמצע השוק עם איזה זקן שמספר לו על החיים שלו, והוא, הוא
מקשיב, כי זה באמת מעניין אותו, לפעמים הוא מרתק אותי.
כשחזרנו הביתה הורדתי את הטבעת החדשה שעל האצבע והנחתי אותה על
השולחן, אחרי זה אמרתי לרון שאני הולכת, שהזמן נגמר,
יש לו מציאות לחזור אליה.
הוא מוריד אותי אצל סבתא, לוקח את הציוד צלילה ובורח לים.
השעה 3, ורון חוזר עם 4 דגים ואנחנו מכינים צהריים.
סבתא לא מפסיקה להשתעל, היא לא הולכת ונהיית צעירה, הוא חושב,
וזה מזכיר לו שכך גם הוא...
הוא מוצא את הטבעת, ומוציא מן אנחה עצובה כזאת, כמו שהוא הסתכל
על העץ, יבוא יום, הוא חושב, יבוא יום והוא יפגוש את
השחר...
7-7-05 |