שם השיר: מעשה שהיה וסופר לי לאחר זמן רב על ידי איליה פורמן
שלו אני מודה על סיפוריו ועל האישור לפלגיאט עד כדי כך שאקדיש
לו לכשיצא לאור, את כל הקובץ 'מחכמת הרחוב'.

מונסייה רוזנבלאט.
עיתונאי צעיר ושאפתן, שתיין מועד.
קירות קרטון לדירתו,
ומשימת סיקור רופפת.
באים לדבר אליו שכניו יום-יום:
"אנו שמחים שבאת מון-מונסייה,
כל הדרך מפריז לכאן - לכתוב עלינו.
אנו יודעים שאצלכם - אינטלקטואלים,
חיים יפה, ונהנים מן החיים...
אך אנו אנשים פשוטים - פרובינציאלים,
אנו קמים מוקדם לעבודה מחר...
לכן מונסייה, אם רק אפשר -
לסגור מוקדם את המסיבה.
נלך לישון ביחסי שכנות טובה."

ביום הפסחא הראשון אמר השאפתן לידידו,
"יש צורך לגוון, נקנה ארגז של בירה."
עונה לו ידידו, "אך רוזנבלאט, חבר! זה פסח, איך
                                             שכחת?"
"נכון." אומר מונסייה, "כיצד יכול היה לפרוח
דבר כזה מזכרוני!?
זה פסח, איך אפשר לשכוח?
אך בוא נאמר - שכחתי, ידידי."

קנו ארגז של בירה,
כבר התאספו ונכרכו בהם כמה בני המקום,
הגיעו לדירה,
הכניסו המפתח...

ארבו להם.

"הוזהרת רוזנבלאט!", תפסו את חפציו...
אתם יודעים כבר מה קורה אחר כך.

החוגגים כולם כבר התפזרו,
רק רוזנבלאט וידידו נותרו.
עומדים מעל כמה מטלטלין.
הוחלט, הצרפתי יישן אצל חברי משפחת פורמן.
אספו המטלטלין, החלו בצעדה אל בית המארחים,
ובין גידוף לבין פטפוט של סרק,
כשהם חלפו על פני בית התפילה היהודי,
סינן האתאיסט עברית מבין שיניו -
"מפני חטאינו גלינו מארצינו" - כמעט היה נבוך, כמעט
                                                      נכלם.