אני נורא רציתי שהיא תבכה.
וזה נורא.
לא הבנתי איך.
אם הייתי במקומה לא הייתי יכולה להפסיק לבכות.
ומאז עברו שנים. ועדיין לא ראיתי אותה בוכה.
ואני עדיין לא מבינה איך.
היא אדם כל כך טוב ועדין ומתחשב והיא תמיד רוצה שיהיה טוב
לכולם.

אולי זה בגלל שזה נושא רגיש אצלי, אבא.
ומאז גם אצלה?
והיינו כל כך קטנות ועדיין התנהגנו כמו בוגרות.
עמדנו בשקט במרחק בטוח מהקבר ומשאר האנשים, ראשנו מורכן.
מדי פעם פזלתי לעברה, כדי לראות את הדמעה המתגלגלת על לחייה
הורודות, אך לשווא.
היא לא בכתה.
ואני לא הבנתי איך.

היינו נוסעות על אופניים במושב ואני כיוונתי אותה לבית
הקברות,
בהתחלה היא לא התנגדה, היינו נוסעות, הקבר עדיין היה טרי.
היינו שמות פרחים ועומדות שם כמה דקות בשקט עם הראש מורכן
בוחנות את הקבר.
חשבתי שאולי כשאנחנו לבד היא תבכה, חיכיתי הרבה, והיא עדיין לא
בכתה.

בדרך חזרה הבייתה הייתי מדמיינת אותנו, בפעם הבאה שאבוא לבקר,
נוסעות על האופניים לבית הקברות,
מניחות פרחים על הקבר, היא הייתה בוכה בשקט, רק עם דמעות, ואני
הייתי מחבקת אותה כמו שצריך לעשות,
הבכי השקט שלה היה מתחלף בבכי חזק וקורע לב. ואני הייתי בוכה
איתה גם,
עצובה מהאסון שקרה ושמחה על הבכי שלה.
אבל זה אף פעם לא קרה.
ואני לא מבינה איך.