בשעת התום בעודי מהרהר בדבר תוך כדי ישיבה בבית הכיסא חלפה
רעדה בגופי והבנתי את משמעות הדבר כאילו מעולם לא היה הדבר לא
מובן לי או לאילו שכמותי.
אנחנו שלא נולדנו קראו לנו אז, מוזרים פריקים ועוד רבים וטובים
היו הכינויים שבהם כוננו אבל הכינוי הנתפס ביותר היה אילו שלא
נולדו , כאילו שאנו בחרנו בחירה אישית שלא לצאת מרחם אישה או
גבר כל שהם, כאילו שהייתה לנו בחירה.
המים היורדים מפריעים לאוזני הרגישות ונשמעים כנהר גדול אשר
זורם אי שם ליד המסיסיפי  שכבר וכמעט שאינו קיים באמת אלא איזו
הזיה של איש שהחליט לשמר את אותו אחד שפעם השפיע על רבים
וטובים, אותו אחד שעליו גדלו דורות של אנשים דומים אחד לשני
אשר גם כן ללא בחירה יצאו מבטן אימם.

הדלת הנעלמת מדרכי בשעה שאני יוצא מבית הכיסא כמעט ולא מורגשת
על ידי החושים הטבעיים שדחפו לי כדי שאהיה כמוהם, העיניים שלי
שרואות כו היטב מעבר ליכלתו של כל מולד טיבעי, לא שאני יודע
כמה טבעי זה המולד היוצא דרך פתח אשר נימצא אי שם בקצה ביטנה
של אישה כל שהיא או בניתוח של גבר עלום שם אי שם באמצע מדבר
בסוף מה שהייתה פעם אחת המעצמות הגדולות בעולם, והיום כלום.
ומה לא טיבעי בדרך שבא אני הגעתי לעולם, האם ההרגל עושה דבר
טיבעי יותר מאשר חוסר הרגל, ומי הם הרוב הקובע ומחליט כי אנו
שלא נולדנו דברך הרגילה "הטיבעית" שונים מהם עד כדי כך שאלינו
לעשות את דברינו הרחק מהם, הרחק מילדיהם , הרחק מעיניהם
וחושיהם שהם אילו שדחפו כה ביעילות לתוכינו.
לעיתים אני מתמלא שעשוע רק מהמחשבה שבמקרה הייתי נולד כמוהם
וחושב על שכמותי מה שהם חושבים, הייתי בוודאי מקלל את היום שבו
אם או אב הם שהוציאו אותי מגופם חסר כל יחוד וללא יכולות שיש
לאילו הדומים לי, וכי מה יש בהם שנולדו בדרך הרגילה, הם אשר
עינייהם בקושי רואות , אשר אוזנייהם לא מסוגלות לזהות את
הצלילים הנמוכים ביותר ואו הגבוהים ביותר, אילו הלא יכולים
לזהות בחוש הריח ומעט הטעם מה היה בדיוק בנקדה זו או אחרת
במרחב רק כמה רגעים קודם לכן, מי הם שישפטו אותי, מי הם שיומרו
כי מושלם מידי , טוב מידי , ושונה מידי.

אני מתקדם באטיות במדרגות של בניין ישן בין 200 קומות שחציו
באדמה וחציו באויר, מהסוג שנבנו פעם על מנת להחזיק מעמד בכל
מלחמה שלא תבוא כאשר העולם היה שרוי במבוך של אימה אשר נפתר רק
כאשר הקיסר השליד סדר אחרון בשעה שמת עם לחיצת הכפתור שגם
השמידה את חצי העולם שבו חי, ניתן לאמר כי אני מרוצה שהוא בחר
בצד ההוא להשמיד אחרת יתכן ואני ושכמותי כלל לא היו נוצרים
מעולם, היום כבר כמעט ואין בונים בניינים מסוג זה שאני מטפס בו
על מנת לצאת אל החוץ מעט ולראות שקיעה חדשה או אולי איזה כוכב
בין ענני האבק שעדיין מגיעים לעתים קרובות מידי מהצד המורעל של
הכדור שהם קוראים לו "ארץ" .
היום הם גרים בתוך השכונות הסגורות שלהם, כל אחד וחייו מתרחק
מאחרים למעט לצורך הראשוני של מזון ומעט מין מזדמן עם שכמותי,
לזה אנחנו טובים בעינייהם , לזה מותר להתקרב עלינו אפילו שלא
יצאנו מאיש או אישה, אפילו שיש הטוענים....
צעקות קוטעות מחשבותי ואני ממהר לטפס כלפי מעלה לכיוון החוץ
כאשר אני מבחין בעוד קרב על קופסה ישנה של אנרגיה כל שהיא,
אומרים שפעם בזמן המלחמה היו הורגים בשביל הקופסעות האלו, היום
כבר כמעט ולא עושים זאת, היום כבר אסור להרוג ולכן מכאיבים, הם
החליפו את ההרג ברצון למות ולא הבינו איפה הם טעו, אני מבחין
בשניים שכנראה כמותי מביטים בחצי אדישות שקרב שנערך לא רחוק
מהכניסה לבניין שבו אני גר, הדמויות מצליפות בשוטים אחת בשניה,
צווחות בכאב בכל פעם שהן פוגעות זו בזו אולם לא מתרחקות, אילו
רציתי את הקופסה הרי שכל שהייתי צריך זה לצאת ולקחת אותה והם
כולם היו מתרחקים מיד שלא להתקרב אלי, אפילו עם השוטים שלהם הם
לא יעזו להראות את עצמם ליד שכמונו בשעת יום, השעות היחידות הן
שעות הלילה החשוכות ביותר שם אנחנו לא קיימים בעצם אלא רק
דמויות אפלות שמספות צרכים אנושיים לחלוטין.

אני יכול לקחת את הקופסה אולם אין לי צורך בה, האנרגיה הקיימת
בי תספיק לי לעוד שנים רבות מבלי שאזדקק לאיזו שהיא עזרה ואו
טעינה, למעשה אני חושב שבגלל זה הם כל כך מפחדים מאיתנו, הם
בעצם נתנו לנו הכל , הם נתנו את הטעם, את הריח, את התחושה
והרגש, הם אפילו נתנו לנו את הגרוע שבסיוטיהם, הם נתנו לנו את
היכולת לחיות חיי נצח, הם מעולם לא הצליחו להבין איך אחד אחרי
השני תמיד אנחנו מתי שהו מוותרים על הכל, על כל הזכויות ובעיקר
הזכות לחיות ונעלמים אי שם בתהום נעלמת, הם לא מבינים איך אחרי
שהם נתנו לנו את המתנה שהם כל כך רצו לעצמם, אנחנו משליכים
אותה מעלינו כאילו לא נתנו לנו דבר, כאילו חיי הנצח הללו הם
זבל שבזבלים, כאילו כל ההשקעה שהם השקיעו  מאות בשנים שווה את
החיים הללו , הם פשוט לא הצליחו להבין למה הרובוטים שלהם
מתאבדים, היו ביננו שעוד ניסו בהתחלה להסביר,לגרום להם להבין,
אולם הם כמה שעשו אותנו דומים להם, הם עדיין שונים,נכון יש לנו
את אותו הגוף הביולוגי כמוהם, יש לנו את אותם צרכים למזון
ושתיה, יש לנו את אותם תחושות של טוב ושל רע, ושל בסדר ושל כל
השאר אבל הם שכחו לתת לנו הסבר כאשר הם יצרו אותנו את הדור
הסופי המושלם, הדור שלא היה כמותו ולאחריו כבר לא היה צורך
בלשפר אותנו עוד, הם שכחו לומר לנו מה עושים איתה ואו בעצם
אולי הם שכחו לספר לנו אילו שנולדו לשנים וגברים, הם שכחו לספר
לנו מה זאת אהבה...