שנה אחר שנה אחר שנה,
ופנייך עדיין זוהרות כאור החמה.
שנה ועוד שנה, שלושים שנה,
ועינינו עוד נוצצות למראה הלבנה.
כמו לא חלפה דקה,
כמו עצר השעון מלכת,
עכשיו כבר תשע וארבעים,
אך חצות עוד רחוקה אלפי מילין.
התבגרנו, החכמנו, השיבה כבר מציצה,
השתבחנו, יפינו, גם שכחנו קמעה,
ועוד לא אמרנו די.

שלושים שנה, אולי שלושים שניות,
שלושה ילדים, או בחור ובחורות,
והחלב עוד לא יבש על שפתינו,
ילדיכם האהובים.
גם אנחנו התבגרנו והחכמנו,
חלקנו יותר, חלקנו פחות,
וכל שנוכל לומר, לפחות,
הוא שאיננו יודעים,
היכן היינו בלעדיכם,
ולא היינו בלעדיכם,
ולעד נמשיך להודות,
לאהוב ולהוקיר,
את הזוג הותיק.
שלושים שנים, ואתם תוהים,
לאן נעלמו הרגעים,
הביטו נא בעינינו,
וצפו בהם נאגרים.

שלושים שנים, כמעט חמישים,
לחתונת הזהב יגיעו גם נכדים.