הוא יושב בסלון ברגליים מקופלות. בוהה במאפרה, נצמד למוסיקה.
אי-שם אולי יש מישהי שמחכה לו. עוקבת אחריו ממרחק ושומרת,
ומחכה. בלילה של גשמי זלעפות הוא צוחק מול המים, מול הברקים,
מול החשיכה. שמיים בהירים מנציחים את פחדיו. כשהוא מעשן את
הסיגריה ואין זמן אחר, מקום אחר. לא צריך ללכת לאף-מקום. מעשן
מול קן נמלים ונרדם, ונרדם, ואור ירח לבן רך מסנוור את פניו,
והשמיים נוטים לתוך האופק. אבל לא לדעת מה יש שם, מעבר אליו.
לא לתהות על רוחם של הנמלים הפעלתניים. להירדם. עד שיהפוך לאור
ירח.

"יש חריצים סביב עיניך," אמרה לו. "מה ראית?" הם כל-כך תמימים
אלה הזאטוטים. הוא כמעט בוכה. הם כל-כך תמימים, הם לא יודעים
כלום. להביט בעיניה של אביגיל הקטנה ולהתחנן - אל תגדלי,
מתוקה. אל תראי מה שאנחנו רואים. היא מחייכת. היא צוחקת. והיא
תגדל, והשחור יכה על פנייה באדישות כמו כלום, ימחץ את ליבה,
יקהה אותו, ושוב ינשב יחלוף אדיש, חולף על עיניי הזקנים שכבר
לא רואים בו, בהרגל. לפחות תזכרי. "למה המבוגרים כל הזמן
עייפים?" הוא שותק. "למה אתה עייף?"

הוא מביט אל שמיים. הלב חלש. הרגליים כבדות. חדשות. הם דוקרים
אחד את השני כל הזמן. לא רוצה חדשות. זה לא חדש. "מה אתה רוצה,
ילד?" והפנים המקומטות עם העיניים העייפות מתכופפות אליו בחיוך
שבור, משהו זע בשפה. "מה תעשה כשתגדל?" אני בטח לא אהיה כמוך.
אני ארוץ מפה לשם, ואשיג, ואסדר, ואקים, ואבנה, ואגדל, ואשיר.
אני אשיר את כל חיי, מכל הלב, קול ליבי יישמע בכל העיר!
והעיניים מביטות בו. שותקות רגע. "כולם אילמים, ילד. כולם."