הדור השני

הפעמון צלצל והמוני התלמידים התחילו את הגירתם היומית מהדשא
שליד הקיוסק של שלמה לעבר כיתותיהם הנמצאות בצד השני של
אורנים. בכניסה לחדר מורים עמדה יהודית מרלומומבוביץ ועישנה
סיגריה. באותו הזמן החזיקה בידה השניה את הטלפון ושוחחה עם
אימה על יאקוב. "אימא, היום אני מספרת את הסיפור של אבא,
החלטתי להשתמש בסיפור האישי שלנו כדי ללמד על... על האסון".

חמש דקות מאוחר יותר נשמעו צעדיה של יהודית מחוץ לכיתה י"א 1
עולים במדרגות. הדלת שנפתחה שמה קץ להמולת התלמידים שהייתה
הכיתה. "שבו" הורתה והתקדמה לעבר הלוח. "היום נלמד בדרך שונה
מעט, מי שרוצה מוזמן לבוא איתי עכשיו בלי הרבה שאלות, היתר
מוזמנים לסכם על ועידת ונזה בספריה".

מספר דקות מאוחר יותר ניצבה יהודית באמצע מעגל התלמידים שישבו
על מצע האורנים הרך בגבעת ורה שמחוץ לכפר. "אתם רואים את זה?"
אמרה והוציאה תמונה דהויה עם מספר אנשים. "מישהו יכול לומר לי
מי אלה? אלה הם יהודים, אלה הם אלו שאינם עוד, העולם שחרב.
והילד שם באמצע- זהו אבא שלי".

"בן 13 היה כשלקחו אותו ואת הוריו ואחיו מהבית בטרנובה. הם היו
ארבעה אחים, ארבע נשמות, ורק הוא, הקטן ביותר, שרד. סבא מת
בגטו וסבתא ויתר הדודים מתו במשרפות של אוושביץ', רק הוא
ניצל. מעולם לא שמעתי את הסיפור המלא איך ברח מהגטו וחי אצל
פולנים, איך נמלט מפולין הרוסית ואיך הקים מחדש משפחה, לאחר
שאיבד את שלו".

"תמיד שתקנו בבית ונמנענו מלשאול שאלות על העולם ההוא, זה
שחרב. אני זוכרת שכילדה קטנה הייתי מביטה בו צופה מהחלון בחוסר
מעש וממשש שוב ושוב את התמונה הזאת, זאת שהראיתי לכם".

"אבא תמיד אמר לנו לא לספר על כך לאף אחד. אבא לא היה גיבור.
הוא לא נלחם כפרטיזן בנאצים וגם לא מרד בגיטאות. אבא היה אדם
פשוט, אדם שאיבד הכל. כשהייתי בת 9 היה משפט אייכמן. אני זוכרת
את אבא מקשיב כאחוז דיבוק לרדיו שעות ארוכות, ממלמל מילים
ביידיש וחוזר שוב ושוב על מילות הפרקליט 'שישה מיליון
קטגורים'".

"אבא אף פעם לא בכה. אבא היה אדם שקט, ביישן, חושש ועצוב. הוא
מעולם לא ביקר בטקס זיכרון לשואה כי כנראה לא היה מסוגל
להתמודד עם זה. אבא הנחיל לנו, לשלושת ילדיו, את התחושה שלנו,
לדור השני, לא צריך להיות קשר למה שקרה שם בערבות הקרות של
פולין. אבא תמיד התבייש כשדיברו על הניצולים כעל מי ש'חמקו מיד
השוחט' כשהיתר 'הלכו כצאן לטבח', אך אני לא ממש בטוחה שהוא
פקפק בכך".

יהודית הפסיקה את דבריה והרהרה קלות, ואז המשיכה בסיפורה למול
תלמידיה המרותקים. "כשהגעתי לגיל 22 החלטתי לצאת על אף התנגדות
אבי למסע בפולין, לטרנובה. המסע היה כפקיחת עיניים עבורי.
כשהייתי שם ראיתי שלא נותר דבר מהעולם היהודי חוץ מסמלי מוות.
שרדו רק בית הקברות שברחוב קרונשקי ובית הטהרה שבו, והמצבות
שהשתמשו בהם תומכי הקומוניזם לריצוף המדרכות. אבני הבזלת של
הגטו לא דיברו וסיפרו על שהתרחש שם שלושים שנה קודם, אולי הן
פשוט התביישו והחכימו להסתתר במסך האפרוריות של הערים
העשנות".

"והיום. אני הדור השני ואתם הדור השלישי. אתם לומדים על הגבורה
ועל המרידות בגטו כחלק מלימודי ההיסטוריה, לבגרות. את מה שאתם
למדתם בספר אני שמעתי כפירורי מידע מאבא, והוא חווה את הדברים
על בשרו. הזכרון של מה שקרה מתפורר ונעלם ככל שהניצולים מתים
והשואה הופכת באמת להיסטוריה. ולכם, לכם ניתנה הבחירה אם
לשכוח ולהכחיש, או לזכור את ששת המיליונים שמתו".