"שלושה חיילים נהרגו היום בלבנון, מסוק התרסק - הטייס נעדר,
רכב של צה"ל עלה על מטען, פגזים נפלו הבוקר בגבול הצפון לכל
כוחותינו שלום".

חלמתי שאני שם, ברקע, בכל זמן ומקום. אני המופגז, אני הפצוע,
ההרוג. אני שוכב בשוחה עוצם את עיניי ונושא בליבי עוד תפילה.
חלמתי שאני בבית, בביתי שלי מרחף מעל כולם. אחותי בוכה, אבא
שותה, אמא לוקחת כדורים להרגעה ורק התינוק יושב בפינה משחק עם
החתולה. ברדיו מתנגנים שירים שקטים וקריין בשחור מסביר את
הגורמים לאסון. בחוץ המון משולהב מלא בוז ושינאה צועק לשינוי
נושא סמלי אהבה ובראשו שם עומד פוליטיקאי קטן  שמתמרן את כולם.
אי שם בפינה יש עוד ארבע אמהות שוב מזילות עוד דמעה על דגלי
מדינה.

עכשיו אני ער שטוף זעה מתהפך במיטה ורואה את ילדי במורד
הפרוזדור, אל מול הארון משקיף על סיכות מבריקות ומדליות, רגעי
גבורה מהעבר הרחוק, רוצה להיות כמו אבא - גיבור מלחמה.