בפעם הראשונה שהיא ראתה אותו היא הייתה ילדה קטנה. הוא היה חבר
של האח הגדול שלה, גדול ממנה רק בשלוש שנים. אם כי השנים ההם
היו מאוד משמעותיות. כבר אז היא ידעה שהיא רוצה להיות איתו:
איך שהוא נראה, איך שהוא דיבר, איך שהוא התייחס אליה, איך שהוא
צחק על האח הגדול שלה. הכל הסתדר בדיוק, היא ידעה שהם נועדו
להיות ביחד.
כשהיא סיפרה את זה לאמא, אמא צחקקה ואמרה שהוא גדול ממנה ושאין
שום סיכוי שהם יהיו חברים -רק ידידים. אמא גם אמרה שזה שלב
חולף ושכל ילדה נדלקה פעם על בחור שהוא גדול ממנה ושאף פעם לא
יוצא מזה משהו. כשהיא התעקשה על זה שהם עוד יהיו חברים ויתרה
אמא כי היא ידעה שאין שום סיכוי לשכנע אותה במשהו כי היא קיבלה
את העקשנות שלה מאביה ואחרי זה גם שידרגה אותה. אחרי שעברה
בראשה המחשבה הזאת היא התחילה לתהות אם הם באמת יהיו חברים
מתישהו.
השנים חלפו והיא גדלה וכל פעם שהוא היה מגיע לבית היא הייתה
מחפשת את הנוכחות שלו, מה שלרוב היה מסתיים בזה שהיא הייתה
מקבלת מכות מאחיה הגדול, אבל לפעמים היא הצליחה לשוחח איתו
והיא חשבה שהיא הצליחה לעורר בו עניין.
השנים המשיכו לחלוף והיא הייתה מרוצה מהשינוי שחל בו. הוא נהיה
יותר יפה, יותר גבוה ויותר שרירי וגם קצת יותר בוגר. גם היא
השתנתה הרבה, הרבה יותר ממנו. היא השקיעה בעצמה הרבה בשבילו
והרבה בנים, בני הגיל שלה ויותר גדולים ניסו להתחיל איתה, אבל
היא הייתה נעולה על בחור אחד. היא ניסתה לבדוק אם האחרים שווים
משהו אבל אחד היה קולני מדי, אחד נמוך מדי, אחד מכוער מדי, אחד
טיפש מידי, אחד איטי מדי, לכמה מהם היה ריח רע מהפה ולאחד
הייתה נקודת חן מאוד מכוערת. רק הבחור שלה היה מושלם והיא ידעה
שבקרוב הוא יראה שגם היא מושלמת בשבילו.
היא השתמשה בבחורים האחרים (כמובן שלא אלה עם הריח הרע מהפה)
כדי לתרגל נשיקות, אחרי הכל פעם כשהיא הקשיבה לאח שלה ולו
מדברים הם אמרו שהם מעדיפים בחורות מנוסות. לא שהיה אכפת לה מה
אח שלה חושב אבל היא הייתה צריכה להיות מושלמת בשבילו. היא
הייתה בטוחה שהוא מנשק הרבה יותר טוב מכל אלה שהיא התאמנה
עליהם, חלקם היו טובים וחלקם לא כל כך, אבל הוא בטוח הכי טוב.
יום אחד באוטובוס בדרך חזרה מבית הספר הוא התיישב לידה והם
דיברו כל הדרך. יום אחרי זה הוא שוב ישב לידה למרות שאח שלה כן
בא באותו היום, הוא ישב לבד באותו יום ונראה לא מרוצה מכך. אבל
הוא התרגל, כי היא והוא התחילו לשבת כל יום אחד ליד השני.
יום אחד אח שלה לקח אותה לשיחה בצד: "למרות שאני תמיד מציק
לך", הוא אמר: "אכפת לי ממך ואני רוצה להגיד לך משהו"
"מה?", היא שאלה.
"אני יודע שתמיד רצית אותו, זה היה די ברור," הוא חייך למראה
הבעת הפנים שלה: "ועכשיו... כלומר את בטוחה שזה נכון? אולי,
כדאי שתחשבי על זה ו..."
"מה? אתה מקנא?", היא אמרה והפנתה לו את גבה והלכה, הוא זרק
קללה (ואז שם לב שהוא קילל את אמא שלו) והלך לכיוון אחר.
למחרת היא שמעה אותו קורא לה מרחוק, הוא ישב לבד בתחנת ההסעה.
"יש לי שיעור עכשיו", היא אמרה לו.
"אז מה?", הוא אמר.
היא התחילה להגיד משהו ואז הפסיקה, הוא התקרב אליה ו...
מהצד זאת בטח נראתה כמו נשיקה מהסרטים, הוא התקרב אליה
בדרמטיות, היא הייתה לרגע פסיבית, היא לא הבינה מה קורה. ואז
היא שיתפה איתו פעולה, האימונים היו שווים את זה.
היא נישקה אותו, הוא באמת היה טוב כמו שחשבה שיהיה. היא הרגישה
את הטעם של הפה שלו, הטעם של סנדביץ' הביצה והמרגרינה שהוא אכל
בארוחת עשר, היא הרגישה את הצחצוח שלו מהבוקר, "מושלם", היא
חשבה לעצמה. אבל אז קרה הדבר הנוראי ביותר שיכל לקרות. היא
ניתקה ממנו.
"אכלת גמבה בארוחת בוקר?", היא שאלה בחדות.
"לא" הוא אמר, המום.
יותר גרוע ממה שהיא חשבה: "אתמול?", היא שאלה בכעס.
"אמממ, כן, אתמול בערב אני חושב"
הרבה יותר גרוע ממה שהיא חשבה, לא רק שהוא אכל גמבה, הוא גם
פספס נקודה בצחצוח.
"אני חושבת שאח שלי צודק, אני לא חושבת שזה ילך", היא אמרה
והלכה.
"אבל.. אבל למה?", הוא צעק אחריה, אבל היא כבר הלכה, מותירה
אותו בלי מילים.

מוקדש לתמר, כי פעם אמרתי לה שאני אכתוב סיפור על אובססיה אחרת
מסוימת ואקדיש לה אותו, לא כתבתי אותו בסוף.