אבק מסביבי, הכל אבק. תמונות שחור לבן, דהויות קצת, אנשים עם
פנים מטושטשות, כולם, כולם בוהים בי. עמדתי קצת שם, בחדר הזה,
מנסה להבין מי היה האדם שגר שם פעם, ששיחק עם האנטנה של
הטלוויזיה לקליטה טובה יותר, שקרא את הספרים שעומדים כל כך
מסודרים במדף.
אף פעם לא שמעתי את הסיפור המלא, לעולם לא אשמע. אמא אמרה שהוא
היה אדם רע, שעשה דברים שאסור אפילו לציין בקול. בן אדם אכזר,
כך היא תיארה את סבא שלי. מסתכלת על אחת התמונות ומנסה לדמיין
אותו, חיוך לא מפוענח, אישה זרה לידו, יפה, כנראה אבל כבר לא
רואים. אי אפשר לדעת, אי אפשר לדעת כלום.
הבית קטן, מסדרון ארוך, חדר שינה, סלון וחדר אוכל. רק מה
שצריך, לא יותר. ישבתי על המיטה, לא יכולתי לעמוד. לשנייה
ראיתי את סבי על מיטה זו ישן, הטלוויזיה עדיין מנגנת ברקע,
הרוח מכניסה קצת אוויר למקום החנוק, מעיפה מסמכים שונים מעל
השולחן לרצפה.
לא הייתי אמורה לדעת על המקום הזה, תעלומה, כמו סבא, רק אחת
שנפתרה די בקלות. חיפוש באינטרנט וקשרים והסתדרתי, היה לי יותר
קל לגלות את הפרטים האלו מאשר עצם העובדה שהוא נפטר. מכתב קצר
שרק בטעות הגיע אלי לידיים, שמזכיר לאמא שלי על איזה חוב שלו
שהיא עוד צריכה לשלם. סגרתי את המכתב ושיקרתי לאמא. רציתי
לדעת, הרגשתי שזכותי, שהגיע הזמן.
עכשיו, כשאני הולכת לאיטי במסדרון הארוך, ידי נוגעות בעדינות
בקירות, תוהה מה הסיפורים, ומה קרה פה, הבנתי, הבנתי לראשונה
כי לא אדע יותר, לא אגלה יותר מכמה תמונות דהויות ומספר
סיפורים חסרי טעם על האדם שגידל את אמי. לא שיקרתי לאמא שאני
יודעת, שיקרתי לעצמי. שיקרתי לעצמי. |