עכשיו כשהחיים כל כך קרובים אל סופם
אני מתחיל לראות את ההתחלה.
לרוב האנשים בגילי זו אמורה
להיות רק ההתחלה...
אבל אצלי זה בדיוק ההפך!

לא ממש הגעתי לאן שחשבתי שאגיע
והרבה דברים שקוויתי שיקרו לבד
פשוט לא קרו מעולם.

זה נכון שאם רוצים שמשהו יעשה,
צריך לעשות אותו בעצמך.

אבל זו הבעייה, אולי אני לא באמת רוצה
שדברים יקרו לי?

אולי אני מפחד, שאם אעשה צעד מסויים
הוא יהיה בלתי ניתן להפיכה או חזרה לעבר!

הייתי ונשארתי ילד,

תמים, טיפש וחסר הבנה...


אומרים שבורות לפעמים זו ברכה
במקרה שלי, אני חושב שחוסר ההבנה
גורם לי לחשוב בצורה בלתי הגיונית

או שאולי הבנתי את הכל יותר מידי טוב
שאני מבין עד כמה הכל לא חשוב...

דווקא עכשיו כשהחיים מתקרבים אל סופם
אני מתחיל להבין איפה טעיתי.

מה שבטוח בפעם הבאה (אם תהיה אחת כזו)
אני אעשה את הכל כמו שצריך...

בפעם הבאה...