רוטס הרים את הראש לעבר שאריות גורדי-השחקים. "זה המראה הכי
בן-זונה שראיתי שנים". הריסות המגדלים גירדו את השמים
בציפורני פיגומים חלודים, שבורים ואכולי חומצה. עננים אדומים
חומים כיסו את השמש שנראתה כמטבע זהב שחוק. "אחרי כל השנים
ואני עדיין לא יכול לראות שמיים ראויים לשמם!" הוריד הוא את
הראש והחל לצעוד לעבר אחד הבניינים. "כל חיי רציתי חופש...
עכשיו אני רוצה לנשום?".
במרתף ביבים עלוב נחה לה על מצע עור מעופש עופרת עפרון עבה
ושחוקה. בשלולית שחורה מסחופת בטון וזוהמה נחה לה ילדת מרתפים
מוכתמת עור וגלוית ברך. עיניה בוהקות מאור מחלה תובענית של
ייאוש ושעמום. "תעשי כבר..." נשמע קול צעיר מפינת הצינוק. אמת
העלמה גיששה באור הסדקים אל בדל עפרונה ובפרק יד חלושה ואחוזת
דיבוק. בעיניים טרופות דעת החלה מעטרת ומקשקשת על העור הנרקב
כאילו הייתה בונה לה את עולמה האמיתי במדיה זולה של ברירת
מחדל. העור התקמט תחת אצבעותיה הדקיקות, הפצועות ועופרת כשרונה
נמרחה עליהן. מאותה פינה נגלו לאור: שני גלגלים, כיסא וילד.
כאילו קעקעה רחם אימה מבעוד נשימתה הראשונה.
רוטס השעין גב דואב ורם מנגד קיר לבנים מט לנפול, עצם עיניו
והעלה צרור זעום של חלומות אקלקטים שנבררו תחת מסננת זכרונו
החלודה. תמונות מרצדות של אירועים עברו, דחוקים בפינות
מאובקות, נשלפו ותויקו מחדש בשכלו הרעוע. |