"בוא!", צעק האיש.
"בוא הנה!", צעק והחל להשמיע קולות מוזרים מפיו.
"אתה בא?", מביט בכלבו, באדי, בייאוש וכניעה.
באדי ישב ליד הספסל והחזיר מבט תוהה לבעליו.
"בוא כבר יא אידיוט!", צעק האיש בזעם.
באדי קם על רגליו, חיוך עלה על פניו של האיש
"בוא", הפציר בכלב בשנית.
אך תקוותיו לא ארכו יותר משנייה כאשר באדי עשה צעד קדימה
והתיישב שוב.
"אתה יצור טיפש!... אפילו הספסל הזה צוחק עליך!".
"אתה קורא לי מפגר??? אתה קראת לי על שם יוגורט", באדי אמר.
"הולי שיט! אתה מדבר!", האיש אמר בבהלה.
"אתה חושב?", ענה באדי.
"אז... אז... א... אז למה לא דיברת עד עכשיו? מה אתה רוצה
להגיד לי? וואו זה גדול!", שאל האיש.
"מממ לא היה לי משהו חשוב להגיד עד עכשיו"
האיש החל לחקור במבטיו את הכלב.
"ומה יש לך להגיד לאנושות?, מה אתה יודע שאנחנו לא?".
"אני יודע שאשתך בוגדת בך ושסוף העולם עומד להגיע".
"באמת?", התעניין האיש.
"לא... סוף העולם לא מגיע, מאיפה אני אמור לדעת?! אני רק כלב
אתה יודע... אבל אתה קונה הכל אני רואה - פתאום אתה רואה כלב
מדבר ואתה שוכח איפה הצפון".
"בחיים שלי לא באמת ידעתי איפה הצפון", אמר האיש ונשא את עיניו
לשמיים.
באדי הכניס את לשונו המידלדלת ואמר
"אוי כמה שבא לי פתאום לברוח לך... אולי עכשיו אתה יכול להבין
את הדחף הלא מוסבר הזה שלי לברוח מהטמטום שלך לתוך גלגליה
האוהבות של איזה מכונית"
האיש הניד את ראשו הצידה ובהה בבאדי מספר שניות.
"בוא, נלך הביתה, היה לך טיול יותר ארוך ממה שציפית." הגיב
באדי.