שומע קולות רחוקים. קולות חלשים. קולות של שלושה אנשים. שניים
מהקולות מוכרים לי. את הקול השלישי אני לא מצליח לזהות.
קשה לי לנשום. קשה לי לזוז. אני מנסה לפקוח עיניים אבל אני
מרגיש חלש מדי. אני מנסה להקשיב לדיבורים שלהם. אני שומע אותם
אבל לא מצליח לקלוט כלום. המילים לא ברורות לי. אני שומע דלת
נפתחת. מישהו נכנס. אני שומע את הצעדים מתקרבים אליי. יד חלקה
מלטפת את הזרוע שלי. המגע מוכר אבל אני לא מצליח להיזכר מאיפה.
נהיה שקט בחדר כנראה שהאחרים יצאו. אני שומע בכי. בכי של אישה.
אני מרגיש את הדמעות שלה שנפלו על היד שלי. אני רוצה לפקוח
עיניים לראות מי היא אבל אני עדיין לא מצליח. אני מרגיש חלש.
נורא חלש.
היא מתחילה לדבר איתי. הקול שלה. אני מכיר את הקול שלה. היא
מספרת לי שהיא מתגעגעת אליי, שאני חסר לה, שהיא לא מבינה למה
עזבתי אותה ככה. איך שהיא התחילה לדבר יכולתי לשמוע כל מילה.
כל המילים שלה היו ברורות לי. הקול שלה היה עצוב, מלא בגעגוע
ובסליחה. אני מכיר אותה טוב מאוד אבל קשה לי להיזכר מי זאת.
קשה לי להסביר מה קרה. היא השתתקה. אני יכול לראות את המבט
המבוהל שלה. ראיתי אותה יושבת ליד מיטה. מיטה שאני שוכב בה. זה
ברגע הזה שהבנתי שאני בבית חולים. אני לא זוכר למה הגעתי הנה.
אני לא זוכר מה קרה לי. היא פתאום קמה מהכיסא בצעקות: "תקראו
לרופא! מהר! תקראו לרופא!". הרופאים נכנסים בריצה לחדר. לא
הבנתי מה קרה עד שאחד מהם אמר שאין לי דופק. אני לא מסתכל למה
שהם עושים לי, למה שהם עושים לגוף שלי. מה שהיה חשוב לי זה
לראות אותה. אני מסתכל עלייה. היא עומדת בפינה מביטה במה
שהרופאים עושים לי. העיניים שלה מלאות דמעות. כל מה שאני רוצה
זה לחבק אותה. כואב לי לראות אותה בוכה. אני חייב לחזור אליה.
אני חייב להתעורר. הסתכלתי בגוף שלי, ברופאים שמנסים להחזיר
אותי לעולם, לחיים. הרופאים שמנסים להחזיר אותי אליה. אני
מרגיש שמשהו מושך אותי. מושך אותי ללמעלה. אני מתנגד אבל שום
דבר לא עוזר אני ממשיך להרגיש את הכוח הזה שמושך אותי. לא
רוצה! לא רוצה לעזוב אותה!
זה חוזר אליי. הזיכרונות. אני יודע למה אני בבית חולים שוכב
במיטה הזאת מחובר לכל מיני מכשירים. ראיתי אותה עם מישהו אחר.
מתנשקת איתו. נוגעת בו. לא אמרתי כלום והלכתי לבית של ההורים
שלי, פגוע, מושפל, מרגיש... מרגיש שאני רוצה למות. הרגשתי שאני
לא אוכל לחיות אם היא לא תהיה רק שלי. אז לקחתי את הכדורים של
אבא מהארון והוצאתי את הבקבוק של הוויסקי ושתיתי.
ועכשיו היא פה, בוכה. זונה! אני צועק אבל אף קול לא יוצא. אני
שונא אותה. אני מרגיש את השנאה בכל חלק מהגוף שלי. לא בא לי ל
ראות אותה יותר. לא רוצה לשמוע אותה יותר. לא רוצה שהיא תגיד
שהיא אוהבת רק אותי. לא בא לי.
אני מרגיש מתרחק, מתרחק... כל מה שקורה בחדר בבית חולים רחוק.
מאוד רחוק. אני שוכח הכל. הזיכרונות נעלמים אחד אחרי השני. אני
מרגיש קליל. אני מרגיש שלווה. אני מגיע למקום שאני לא מכיר.
הכל חשוך. אני מרגיש שאני בתוך גוף. גוף קטן מאוד. אני מרגיש
שהגוף הזה צף. רחוק רחוק אני שומע צעקות. צעקות של כאב. לאט
לאט אני יוצא או יותר נכון יוצאת. אני שומעת את הקול של מישהו
שאני לא מכירה. הוא מחבק אותי. יש המון אושר בקול שלו, ואז
אישה מחבקת אותי. אני יודעת שזאת אישה כי הידיים שלה לא לוחצות
עליי, הן עדינות. אני מנסה לדבר אליהם אבל כל מה שיוצא לי זה
בכי. בכי של תינוק.