ביום בהיר אחד, היא החליטה לעזוב.
לקום, לארוז את המזוודות ולרדת.
היא חשבה רבות אם להשאיר לו פתק על הכרית, אחרי הכל אתמול היה
בהחלט לילה משמעותי בשבילה, ועם זאת היא החליטה שלא.
בשקט בשקט ארזה את חפציה החשובים ביותר, סגרה את המזוודה, לקחה
כמה שטרות בכיס ויצאה, הרי שום דבר הוא לא בחינם שם למטה.
היא צריכה למהר על מנת שלא תפסיד את האוטובוס, לכל אחד פה יש
כרטיס אחד ובידיו ההחלטה אם להשתמש בו או לא.
החלטה קצת טיפשית חשבה לעצמה בעודה הולכת במהרה בשבילים הלבנים
של גן עדן. היא עצרה ליד ענן קטן שהשתקפה בו דמותה, היא שהתה
שם מספר רגעים, בוהה ואז נזכרה שהאוטובוס יוצא עוד מספר דקות,
היא חייבת למהר.
היא הגיעה לתחנה ושמה לב שהיא עומדת בגפה, מוזר חשבה לעצמה,
בדרך כלל אי אפשר להתקרב למקום בגלל כמות האנשים המחכים.
היא התיישבה בתחנה וחיכתה. עברו דקות רבות ובעודה מחכה פתאום
הוא הגיע. לאחר היסוס רגעי שבראשה רצה השאלה אם כדאי או לא,
היא השתיקה את מחשבותיה ועלתה. היא נקטפה מוקדם מדי זאת ידעה,
הם תמיד יהיו פה ואני... אני עוד אחזור, אני עוד אחזור, אני
בטוחה.