פברואר 06, תשעה חודשים לפני הגיוס, חצי שנה בייחד.

אני יורד בתחנה הקבועה שלי, בין רוטשילד להרצל. פתאום, כשאני
עם מדים, כולם נראים לי קטנים יותר. או שאולי זה אני שגדול. זו
בסה"כ החופשה השנייה שלי מאז הגיוס, אבל הכבוד שכולם רוחשים לי
מורגש בצורה מופרזת - ילדים קטנים מצביעים עלי, מתקשים להחליט
אם אני במודיעין או במג"ב, זקנים מחייכים לי כשאני עובר, אחד
אפילו מצדיע, נערות חמודות עושות לי עיניים, גורמות לי
להסמיק.
סוף כל סוף השלט המיוחל שאומר לי: "גן אלתרמן". אלתרמן, המוח
שלי נודד למקומות אחרים. עוד חוזר הניגון, סחרוף, פורטיס,
שלומי ברכה, משינה, ניצנים, קיץ 2005, 3.8.05. מחשבה אחרי
מחשבה, הכול תוקף אותי, והנה אני מוצא את עצמי במעלית. קומה 4.
עוד רגע ואני אוכל שוב לחבק חזק את אמא ואבא, ולהימרח על הספה
בסלון. בכל זאת, 11 ימים סגרתי עכשיו בבסיס, לא צחוק.
אני פותח את הדלת, נכנס וסוגר. אמא באה בריצה מהמטבח עם חיבוק
אוהב, אחריה אבא, והנה אני זורק את התיק על הרצפה, ואת עצמי על
הספה. אני בבית.

צעקה מבחוץ מעירה אותי. אני מסתכל שמאלה, ואז ימינה, וכשאני לא
רואה אף אחד מחבריי לחדר, אני מבין שאני בבית. עם עיניים חצי
עצומות אני ניגש למחשב ומדליק אותו. נרדם על הכסא, ואחרי דקה
הצליל של ווינדוס מעיר אותי. התמונה שלנו ביחד על המסך,
מחובקים בנשף סיום של י"ב, מזכירה לי את מה שלא שכחתי לרגע -
את כבר לא שלי. עם המחשבה הזאת אני סוגר את המסך והולך לישון.

"היי, זה אני", אני אומר לתוך הטלפון.
"אה..היי, מה אמ... מה נשמע?", את עונה.
"אני בסדר", משקר לעצמי.
"ערן..".
"תקשיבי, אני יודע שהחלטנו מה שהחלטנו ושככה הכי טוב, אבל את
יודעת, לא דיברנו מאז שהתגייסתי, וחשבתי...". אני לוקח הפסקה
של כמה שניות, מקווה שתשלימי את המשפט, כמו שתמיד היית עושה.
"שאולי ניפגש, סתם לדבר, את יודעת, להשלים פרטים", אני מוציא
מעצמי בקושי.
"אה". שתיקה ארוכה, הפעם את מקווה שאמשיך. "בסדר, אני מניחה.
ניפגש בספיר ב- 10?"
"קר בחוץ", אני משקר, "אולי נשב אצלך?"
"אין בעיה. תתקשר לפני שאתה יוצא". אני שומע בקול שלך את החשש
המתוק שגרם לי להתאהב בך מלכתחילה.

השעה 9:30. אני מתלבש לאט, הג'ינס היפה שלי, החולצה שקנית לי.
הבושם שאת כל כך אוהבת. אהבת. בעצם עדיין אוהבת, אבל כבר לא
עלי. אני יוצא מהחדר, לוקח את המפתחות, מחווה תנועה לאמא עם
היד, "סע בזהירות", היא עונה, ואני יוצא.
בדרך לאוטו אני מתקשר אלייך, ואומר לך שיצאתי. את לא מצליחה
להסתיר את ההתרגשות בקול שלך כשאת אומרת "סבבה".
אני נכנס לאוטו, מכניס את הקלטת שהכנת לי לפני חודשיים, בתאריך
שלנו. נתת לי במתנה דיסק עם שירים ואיתו קלטת, שעליה כתבת,
"שתוכל לזכור אותי גם בנהיגה". Three Doors Down מנגנים לי את
Here Without You, השיר שלנו.

אני מגיע לרחוב שלך, ומחנה בקרבת מקום. הולך את המרחק הקצר
לבית שלך, נכנס לבניין, עולה במעלית ודופק בדלת. את פותחת. כל
כך יפה בחצאית השחורה-לבנה שלך, עם הגופייה הצמודה והכתפיים
החשופות. הרגליים שלך יחפות וחלקות כתמיד. כשעיני השקד הבוהקות
שלך ננעצות בשלי, אני לא מסוגל לשאת אותן ומשפיל את המבט. כל
כך יפה, כמו שזכרתי אותך. אני שומע מהחדר שלך את  Always של
Bon Jovi בוקע מהרמקולים. את נושקת לי על הלחי ואני מרגיש אותה
בוערת למגע שפתייך.
"בית ריק?", אני שואל, תקווה מציפה את קולי.
"כן, כולם יצאו לסופ"ש בצפון", את עונה.
אני מסתכל על השפתיים שלך זזות בתיאום מוחלט, לשון שובבה קורצת
לי כשאת מגיעה לאות ל'. את כל כך מושלמת.
את מסתובבת ומוזגת שתי כוסות מים. אני לא עומד בפיתוי, ושם את
הידיים שלי על הכתפיים שלך.
"ערן", את אומרת בטון כמעט מתחנן.
"התגעגעתי אלייך", אני לוחש, ומתחיל ללטף את הכתפיים שלך. את
מסתובבת, מבט קצר בעיניים, ופתאום שפתיים נפגשות. התשוקה
שהתחבאה לה כבר כמעט חודש וחצי, מתפרצת במהירות על אנושית,
מתפוצצת באיחוד של לשונותינו. משם, לשנינו ברור מה הולך
לקרות.

אני מסתכל עלייך מלמעלה, את יפה גם בחושך. דמעות ראשונות. זה
נראה לי כמו העתק מושלם לפנים שלך בפעם הראשונה שלנו. גם אני
דומע. הדמעות מתערבבת עם התשוקה, והכל ביחד נמהל עם האהבה
שלנו. כוח חיצוני חודר לגוף שלי. אני שומע אותו אומר מהשפתיים
שלי "אני אוהב אותך". השתיקה שמגיעה אחר כך יוצרת לי סדקים
בלב. הבכי שלך שובר אותו סופית.

קצת אחרי חצות. אנחנו שוכבים מחובקים, את עם הגב אלי. העיניים
שלי נפוחות מדמעות. אני מעביר אצבע על עין ימין שלך, את עדיין
בוכה.
"הכל בסדר?", אני שואל, מנסה להישמע כמה שפחות מאולץ.
"אתה יודע שלא", את סוחטת מעצמך.
אני באמת יודע.
את נרדמת ראשונה. אני חושב לעצמי שפעם לא היית נותנת לי לישון
עם עדשות מגע. אני הולך לשירותים, משליך את העדשות לאסלה.
בדיוק כשאני עומד לצאת, אני רואה את עצמי במראה. אני מסתכל
עמוק לתוך העיניים שלי, ושואל את הדמות במראה, "מי אתה?".
כשאני לא זוכה למענה, אני חוזר למיטה שלך. את מסתובבת כך שהחזה
הערום שלך נמחץ אל שלי, מחבקת אותי ונרדמת שוב. אני נושק לך על
המצח ונרדם.
אני חולם עלייך חולמת עלי, ובחלום אחר אנחנו מתחבקים בחדר
שלי.

אני מתעורר בפתאומיות. היד שלי מתחת לגוף שלך, אני לא מרגיש
אותה. השיר פרח, של להקת זבל, בוקע מהמערכת, השעון המעורר שלך.
את מתעוררת ומתגלגלת לכיווני. לשנייה, מבט בעיניים ואת מחייכת,
ואז ההבעה מתחלפת. את מחבקת אותי חיבוק של ייאוש. אני רוצה
ללחוש לך שאני אוהב אותך, ושונא את עצמי על זה. במקום זאת, אני
ממלמל כמה מילים של התנצלות עם קול הבוקר שלי, הנמוך באוקטבה.
אני שונא את עצמי גם על זה.
השיר במערכת מתחלף. עכשיו זה קיץ, של ערן צור. שנינו שרים ביחד
את השורה שכל כך מעצבנת אותך, "אני לבד מתחת שמיכה", ואז
שתיקה.

את מסתובבת חזרה עם הגב אלי.
"את יודעת, אני חושב שהבנתי מה הקטע של השמיכה. השמיכה הזאת,
היא המחסום שמונע לעבור בין שלבים בחיים. מערן צור השמיכה היא
מה שהפריד בין החיים שלו כבעל, לחיים שלו כאבא. הוא רואה את
אישתו עם התינוק, ומבין שהוא צריך לעבור לשלב הבא. אני חושב
שאצלנו השמיכה מפרידה בין החיים שלנו ביחד לחיים שלנו לחוד.
ברגע שנצא מהשמיכה שלנו, אין דרך חזרה. הפעם זה לתמיד".
את מסתובבת חזרה עם הפנים אלי.
"אני לא רוצה לצאת מהשמיכה שלנו", את אומרת, עכשיו נהר של
דמעות זורם מעינייך.
"גם אני לא", אני לוחש, מאמץ אותך אל בין ידי, "גם אני לא".