אותה סיטואציה שחוזרת ונשנית.


השעה כבר מאוחרת והחושך מתפשט.
הפחד חודר ומתחלחל מהר בלילה.
אני מחליטה לנסות להתעלם ממנו, מהפחד שתופס אותי כ"כ חזק,
ולזרוק אותו לעזאזל.
אני מתחילה ללכת. בכל צעד אני מרגישה רעד בכל גופי,
הוא רק מדגיש את הבדידות שלי. אין במה לאחוז.
קולות בתוכי מנחמים אותי ואומרים לי, את לבד ברחוב, ממה את
דואגת?
לפתע ענן שחור נשפך על הרצפה, ללא כל צבע וקול.
הוא מחליט לעקוב אחרי.
אני מנסה ללכת מהר אבל הוא עוקף אותי.
הוא מתחזק ומתעצם, אני מפחדת.
'מה אתה רוצה?' אני ממלמלת.
אני מרגישה את הקרירות אוחזת בי והדמות מצטרפת, נועצת בליבי את
ציפורניה ומסרבת לעזוב.
האיש השחור והגדול הזה כ"כ דומה לי, הוא לובש כמעט את אותה
הדמות. אני מפחדת מעצמי?
הוא כ"כ חשוד האיש הזה. למה הוא לא מדבר?
שיגש ישר לעניין, אני ממלמלת.
מה הוא כבר רוצה?
אני סורקת מסביבי, אולי מישהו מבחין.
לפתע אני רואה איש ממולי מתקרב אלי ומחייך,
אני בטוחה עכשיו שהוא בא לגרש את השד שמסרב לעזוב אותי.
השד בורח.

לאט לאט הביטחון חוזר אליי, אבל הרחוב מתרוקן,
אני בודדה, והשד חוזר ולא עוזב אותי.
למה הוא כ"כ דומה לי?
אני מגיעה לבית שלי, מחליטה לברוח, אולי, יש סיכוי, שעייפתי את
השד.
נתקעת בדלת. רק שלא יפתח אותה אחרי.
האור מציף את החדר.
השד נעלם.
אני לבד שוב, במקום בטוח.



הצל שלי הוא אני,
אין פלא שברחתי.