[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







איל אורגל
/
סרט ביתי

"אם הייתי יודע שאת כל כך אוהבת מוזיאונים, הייתי משאיר אותך
בבית," אמרתי לעדי, "אין שום סיכוי שאני נכנס עכשיו
למוזיאון."
"די, די, איל," היא ליטפה לי את הזרוע וסחבה אותי עמוק לתוך
חייה האומללים (והיקרים) של אנה פרנק.
באמצע אחת המצגות, כשאני מנסה להשרות מבט של רצינות ולהעמיד
פנים שאני לא תייר ישראלי, לעדי משתחרר לפתע, משום מקום הנראה
לעין, צחוק מתגלגל וקולני שסירב להפסיק. למרות מאמציה לשלוט
בעצמה, נאלצנו להתגלגל משם החוצה תוך שאני חוסם את פיה עם
הידיים.
ברחוב, בזמן שהיא פה ושם זורקת התנצלות שמלווה בטעימה נוספת של
הצחוק הלא מוסבר, אני חיפשתי קופי-שופ נחמד להשכיח בו את
התקרית הלא נעימה עם אנה ואת כל העיניים האירופאיות שננעצו
בנו.
בקופי-שופ, עדי נכנסה והתיישבה ואני ניגשתי לדלפק וביקשתי
מהמוכר את התפריט.
'בלו-ברי הייז' היה משהו חדש לשנינו וזה מה שהחלטתי לבסוף
לקנות.
צעדתי לכיוון השולחן שעדי בחרה לשבת בו.
היה משהו משונה באוויר ורק כשהתיישבתי קלטתי למה - בשולחן
לידנו ישבו שלושה בין-לאדנים ודיברו ביניהם בערבית קשה.
עדי הייתה עם הגב אליהם ולא שמה לב אליהם, בכלל, היא הייתה
עדיין קצת מעופפת מהעוגיות חלל של הבוקר. ניסיתי לסמן לה
להנמיך את הקול, אבל לא ידעתי איך לעשות זאת מבלי שהם ינעלו
עלינו. והיא המשיכה לדבר בקול רם ובעברית בזמן שאני מכין את
הכל.
נזכרתי בסיפור דומה שחבר שלי סיפר לי: ששני טיפוסים כאלה, גם
קירחים עם זקן קשיח, עקבו אחריו ואחרי אשתו אל מחוץ לבית קפה
ובאחת הסמטאות הם הצמידו אותם לקיר ולקחו את כל מה שהיה על חבר
שלי.
חשבתי מה אני אעשה אם זה יקרה גם לנו, שבועיים בחוג קראטה וכמה
שיעורי סטפס בטח שלא יעזרו במצב כזה. וגם אם כן, אז זה גם איפה
שהוא לא כל כך טוב, לאף אחד מהצדדים. מעניין מה עדי תחשוב
כשהיא תיראה אותי מכסח לשני אחמדים ומוסטפה אחד את הצורה בעזרת
נקישות עם הרגליים במקצב קבוע.
נזכרתי גם שכשעבדתי בתחנת-דלק, שבה הייתי המתדלק היחיד שלא
אומר: "תודה שתדלקת בז", היה שם בין היתר גם את וואהיל, שסיפר
לי שלמוסלמים אסור לעשן. והנה, יש לנו שלושה בין-לאדנים
שיושבים בקופי-שופ באמסטרדם, אז אולי הם לא כאלה מוסלמים. אבל
הם לא עישנו.
השלושה לבשו חליפות, עניבה. לאחד היו משקפיים ומראה מאוד
אינטליגנטי, עיניו נעות מעל לספר פתוח מלא תרשימים. זה שישב
במרכז עיין בדקדקנות במפה של אזור שלא מוכר לי. השלישי היה עם
הגב אליי.
"איל, למה אתה מזיע פתאום?", שאלה עדי (בקול) בלי שום התחשבות
לחיי.
הטרוריסט עם הספר הרים את ראשו והסתכל עלינו במבט שאי אפשר היה
להתעלם ממנו. העיניים שלו לכדו את עיניי, ויכולתי להישבע
שבשנייה הנצחית הזאת שחלפה הוא שואב את כל כולי דרכן.
בשלב הזה לא היה כבר דבר שאני יכולתי לעשות אז הדלקתי את
הג'וינט וקיוויתי לסוף טוב.
לאחר זמן מה, שבו הלב שלי קפץ בכל פעם שאחד מהם קם לשירותים או
קינח את האף, זה עם הגב אליי התחיל להעלות עשן.
לא ידעתי מה לעשות. לא ידעתי מה לחשוב - לא רציתי לחשוב את מה
שאני חושב שאני לא רוצה.
ואז הוא העביר את הג'וינט לטרוריסט עם המפה ואני נרגעתי; פתאום
המבט האינטליגנטי כבר לא היווה איום.
הוצאתי את הנעצים מהסוליות והחזרתי אותם לתיק. בצופים לימדו
אותנו תמיד להיות מוכנים.
"אתה רוצה לעשות סיבוב בתעלות?"
"יאללה. אופס..."
יצאנו משם והתחלנו להתקדם לכיוון תעלות המים הראשיות; חיפשנו
סירה. מדי פעם זרקתי מבט חטוף אך ממוקד בכדי לוודא שהשלושה
מהקופי-שופ לא עוקבים אחרינו.
מתחת לאחד הגשרים הייתה סירה גדולה. מועדי היציאה שלה היו
רשומים על דף שתלוי על עמוד טלפון ליד, והראו שהשייט הבא הוא
עוד עשר דקות. עלינו.
הסירה הייתה ארוכה ורחבה והכילה כעשרים או שלושים זוגות של
ספסלים ארוכים, שכולם היו ריקים.
אני ועדי התיישבנו איפה שהוא באמצע, בצדה השמאלי של הסירה
וחיכינו.
היינו לבד לגמרי, אפילו את רב-החובל לא ראיתי, אז פלרטטנו קצת
אחד עם השנייה כאילו אנחנו תיירים, שכל אחד בא ממקום אחר.
לאט לאט הגיעו עוד כמה אנשים, בזוגות ובבודדים, ועדיין אין
רב-חובל. מאז שעלינו עברו לפחות עשרים דקות ואני התחלתי לערער
בדיוק האירופאי.
לפתע עלה לסירה אחד שגרם ללב שלי ליפול לתחתונים ומשם לרצפה,
במטרה לקפוץ מהסיפון ולהתחיל לשחות כמה שיותר רחוק. הבחור נראה
כמו יצא מקטלוג של טרור וחבלה. לעזאזל, הוא בטח הופיע שם
בתמונת השער.
אם תחשבו על הסטריאוטיפ האידיאלי למחבל-מתאבד בשביל סרטיי
תעמולה וכל מיני, ישר תראו אותו מול העיניים; סוודר עם פסים
רוחביים של חום-אדום-ירוק, ג'ינס אפור-שחור ונעליי ספורט
ישנות, לא מגולח, שיער פרוע בצורה לא ברורה, תיק ג'יימס בונד
ביד אחת, שתי שקיות גדולות של הדיוטי-פרי ביד השנייה ומבט
מאולתר.
"עדי, זה מחבל! אני אומר לך, זה מחבל!"
מבין כל המקומות הפנויים, הוא התיישב מאחורינו. עם יד על הפה,
הוא מגחך וצוחק לעצמו; הצחוק המרושע ביותר ששמעתי מעודי.
אלמלא התיק ושתי השקיות, הייתי אומר שזה בסך הכל עוד אחד שנדפק
מאמסטרדם. והצחוק הזה... כבר לא הרגשתי בטוח בשום מקום.
לא היה שום דבר שהצלחתי להצביע עליו כעל נורמאלי, הרגשתי כמו
בסרט של סטנלי קובריק. ולמרות שוודאי לא הייתי הגיבור, הקהל
בהחלט ירגיש בחסרוני אם זה שיושב מאחורי יחליט פתאום שאני לא
משחק מספיק טוב בשביל להיות בסרט של קובריק.
"עדי, בואי נרד מהסירה," לחשתי לה חצי בדרישה, חצי בבכי.
היא לא הייתה שותפה להיסטריה שלי וטענה שהכל בראש שלי.
"ראש או לא ראש, הגיחוך המופרע הזה שלו מעיד על מטורף. עדי,
הבנאדם הזה מטורף," אמרתי לה בתקיפות כשכולי תקווה שהוא לא
מבין עברית.
אישה אפגאנית לבושה כולה שחור ורעלה עלתה לבד לסירה.
כשהמטורף קלט אותה, הוא הפסיק לגחך והתחיל לייבב ולחרוק
שיניים.
אני פחדתי להסתובב להביט בו. הקול שהוא הוציא נשמע לי כמו כלב
חולה כלבת שעומד לתקוף, גררר... וקצף נוזל לו מהפה.
היא התיישבה. הוא לא חדל מהיללות. ואני הרגשתי איך כל העולם
שלי מתכווץ לקופסא קטנה שסגורה עם מנעול, כמו זה שהיה לי בצבא.

ידעתי שהזמן שלנו הולך ומתקצר ואם נשאר בסירה הזאת עוד דקה או
שתיים, אין לדעת מה יקרה. השעה הייתה כבר אחת-עשרה עשרים ומשהו
ואין סימן לרב-חובל.
"בואי, אנחנו הולכים!" אמרתי לעדי ונעמדתי על הרגליים, פעם
ראשונה שהמטורף מסתכל לי בעיניים. כך או כך, אמרתי לעצמי, זאת
תהיה גם הפעם האחרונה. ופחדתי, כל כך פחדתי.
"מה פתאום הולכים!?" אמרה עדי וניסתה להושיב אותי חזרה.
"בואי, לפני שאני מתמוטט ומקבל אפוקליפסה עכשיו!" השעון מתקתק,
ידעתי, חייבים להזדרז.
משכתי אותה איתי ורצנו, ממש רצנו, לכיוון הגשרון הקטן שמחבר
בין היבשה למים, בין חיים ומוות.
הרב-חובל הופיע פתאום, חסם את דרכנו על הגשר הצר.
דחפתי אותו פנימה - זוז, השעון עומד להיעצר. הוא צעק לנו
שנחזור, התנצל על האיחור וביקש שנחזור. עדי חשבה שאולי נלך
אליו ולפחות נחליף את הכרטיסים שלנו לזמן אחר.
שום סיכוי אני עוצר עכשיו, פשוט תמשיך לרוץ ואל תסתכל אחורה,
אמרתי לעצמי. "עדי, תסמכי עליי!" צועק לה, מתנשף.
עצרנו באמצע רחוב הומה אדם. "את בסדר?", שאלתי את עדי.
"מה לעזאזל זה היה צריך להיות?!", היא צעקה עליי.
"מה את צועקת, הרגע הצלתי את החיים שלך!"
היא לא ראתה את זה ככה והמשיכה לכעוס, בין היתר על הכסף
שבזבזנו ועל השייט שלא היה. "צא כבר מהסרט שלך!"
אבל אני ידעתי את שהיה; כל העיתונים ביום למחרת העידו על כך







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מי שגר בבית
מזכוכית שלא ירק
את הענף שהוא
יושב עליו.



אחד שניסה


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/3/06 7:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איל אורגל

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה